<h1>פירוש רבינו יהודה הכהן אלמדארי על סנהדרין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות בשלשה. בגמ' [ג' ע"ב] בבריתא ילפי' מדכתי' [שמות כ"ב] עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן אחד, אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שנים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה, פיר' אין ב"ד שקול אין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות [שם כ"ג] ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים, ולהכי נקט לשון שקול לשון מאזנים ששוקל אדם בהן, שכשנותן בכף זה יותר מזה מכריעה אותה הכף ונוטה וכן נמי בענן ב"ד מכריע, וההוא אלהים קמא דונקרב לא חשיב ליה דאין דורשין תחלות דלגופיה אתא.
גזילות. כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן, וכן החוטף מיד חבירו כגון ויגזול את החנית מיד המצרי [ש"ב כ"ג], אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזילות דמלוה להוצאה ניתנה.
וחבלות. החובל בחבירו דחייב בחמשה דברים, ומקשי בגמ' [ע"ב] אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו, ומתריץ רבא תרתי קתני, דיני ממונות דהינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות, גזילות וחבלות בשלשה מומחין, וקסבר תנא דידן עירוב פרשיות כתוב כאן, כלומ' כל הפרשיות הכתובים בסדר ואלה המשפטים מעורבים זה בזה ולמדים זה מזה ובעו הודאות והלואות תלתא מומחין כמו גזילות וחבלות, דאלהים דכתי' דמשמע לשון שררה וחכמה כגזילות וחבלות הוא, ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין סגי ליה בג' הדיוטות, ורב אחא בריה דרב איקא פליג עליה דרבא ואוקי לה למתני' דקתני דיני ממונות בג' מדרבנן ותרתי קתני, דיני ממונות דהינו הודאות והלואות בג' הדיוטות, גזילות בג' מומחין, ומדאורייתא חד נמי כשר בהודאות והלואות דכתי' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך לשון יחיד ואין עירוב פרשיות כתוב כאן, ואיכא ביניהו דשמואל דאמ' שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף, רבא לית ליה דשמואל ורב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל, ויש מפרשין דרב אחא נמי אית ליה עירוב פרשיות כתוב כאן, הודאות והלואות שניהן על עסקי מלוה הן, הודאות שבא לידון בעידי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו, הלואות שבא לידון בעידי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו והלה כופר בשתיהן, פסק רבי' נסים כרב אחא, ור"מ [הלכ' סנהדרין פ"ב ה"ה] כתב אע"פ שאין ב"ד פחות מג' מותר לאחד לדון מן התורה שנ' בצדק תשפוט עמיתך, ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין ויש תמה בדבריו.
נזק. דשור המועד או אדם שהזיקו, ובגמ' [ג' ע"א] פריך נזק הינו חבלות דנזק אחד מחמשה דברים של חבלות וליתני חבלות ולא בעי נזק, ומתריץ משו' דקא בעי למיתנא חצי נזק, והדר מקשי חצי נזק נמי הינו חבלות, פיר' דשור תם שחבל אינו משלם אלא חצי נזק וכיון דתנא חבלות אף חצי נזק במשמע, ומתריץ תנא ממונא וקתני קנסא, ולמאן דסבירה ליה פלגו נזקא ממונא איידי דבעי למיתנא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' דממון שאין משתלם בראש הוא תנא נמי חצי נזק דממון שאין משתלם בראש הוא, ואיידי דבעי למיתנא חצי נזק תנא נמי נזק, פיר' שאין משתלם בראש שמשלם יותר מן הקרן, וחצי (קרן) נזק משלם פחות מן הקרן, בראש הינו קרן כדכתי' [ויקרא ה'] ושלם אותו בראשו.
תשלומי כפל. דגנבה. תשלומי ד' וה'. דשור או שה שטבחו או מכרו. אונס ומפתה. נערה בתולה שמשלם חמשים כסף. מוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף. מפני שיש בו דיני נפשות. דאם אמת היה שזינתה תחתיו יסקלוה, ודיני נפשות בענן כ"ג, וקס"ד דהכי קאמר משום דאיכא מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים, ואהכי פרכי' בגמ' [ח' ע"א] וכי יש בו דיני נפשות מאי האוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים שזינתה תחתיו ולא בא להרוג אלא להפסידה כתובתה, ומתרצי' אמ' עולא בחוששין ללעז איכא ביניהו, ר' מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז, פיר' אין חוששין שמא כשיבואו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן וניבעי כ"ג דשמא יבא לידי נפשות, ורבנן סברי חוששין ובעי כ"ג.
מתני'. מכות בשלשה, מלקות ארבעים וטעמא מפרש לקמן בגמ' [י' ע"א]. עיבור החודש, מפר' בגמ' [י' ע"ב] דהכי קאמ' קידוש ביום עיבור בשלשה לאחר עיבור ליכא קידוש ומני ר' אלעזר ב"ר צדוק היא דתניא [ר"ה כ"ד ע"א] ר' אלעזר ב"ר צדוק אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, פיר' יום עיבור הוא יום שלשים שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו, קידוש ביום עיבור, כגון בחדש חסר שעבר צריך שלשה לקדש ראש חדש הבא ביום שלשים לחדש שעבר, לאחר עיבור, אם עשו חדש שעבר מלא וקבעו ראש חדש ביום שלשים ואחד אין אומרין בו מקודש מקודש, בזמנו, ביום ל', דתולדתו ביום ל' דאין חדש לבנה פחות מכ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים, שכבר קידשוהו שמים, ב"ד שלמעלה מהבקר דבזמנו ודאי לא קידשוהו שמים עד שיקדשוהו ב"ד לפי שמצפין שמא יעברוהו ב"ד ולא יקבעו ראש חדש עד למחר אבל משעבר יום ל' ולא קידשוהו אין כאן ספק ודאי יקבעו ראש חודש (חדש) היום לפיכך אין ב"ד של מעלה ממתינין לב"ד של מטה ומקדשין אותו מהבקר. עיבור השנה, שהיו ב"ד יושבין ורואין אם השנה צריכה לעבר מפני האביב והתקופה כדמפר' בגמ' [י"א ע"א].
רשב"ג א' בשלשה מתחילין וכו', תניא בגמ' [י' ע"ב] כיצד אמ' רשב"ג בשלשה מתחילין וה' נושאין ונותנין וגומרין בז' אחד אומ' לישב ושנים אומ' שלא לישב בטל יחיד במיעוטו, שנים אומ' לישב וא' אומ' שלא לישב מוסיפין עליהן עוד ב' ונושאין בדבר בה', שנים אומ' צריכה וג' אומ' אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן ג' אומ' צריכה וב' אומ' אינה צריכה מוסיפין עליהן עוד ב' וגומרין את הדבר בז' לפי שאין מנין פחות מז'. פיר' אחד אומ' לישב, אחד מהשלשה אומ' צריך לישב ולעיין אם צריכה לעבר שנה זו מפני האביב או התקופה או פירות האילן, וב' אומ' אין צריך להושיב ב"ד על כך שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה לעבר, בטל יחיד במיעוטו, ולא ישבו עוד לעיין בדבר, שנים אומ' לישב, הולכין אחר השנים ויושבין לישא וליתן אם צריכה לעבר אם לאו ומשא ומתן של עיבור צריך חמשה לפיכך מוסיפין עוד שנים, ולקמן נפרש ג' ה' ז' כנגד מי. ב' אומ' צריכה לעבר וג' אומ' אינה צריכה לעבר בטלו ב' במיעוטן, ועומדין והולכין להן. ב' אומ' אינה צריכה וג' אומרים צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד ב' להשלמת המניין ומעברין אם יסכימו הרוב. מפר' בגמ' דהני ג' ה' ז' כנגד ברכת כהנים פיר' שפסוק א' שלש תיבות, וב' חמש, וג' שבע.
<h2>דף ה.</h2>
גמ'. מומחה. מנוסה בדינין חכם גדול חשוב בדורו. דן אפי' יחידי, דכתי' [ויקרא י"ט] בצדק וכו' דטעמא מאי דיני ממונות בג' דאי מסתפק להון דינא יטו אחרי רבים וכיון דהוי מומחה לא צריך להכין. דגמירנא. שמועות של דינין מרבותי. וסבירנא, יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי. ונקיטנא רשותא מריש גלותא. הוא דדיינא ביחידי. דיניה לאו דינא. והדר דינא לגמרי. תוספת. דן אפי' יחידי, יכול לדון את האדם בעל כרחו, דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי, ומכ[א]ן יש ללמוד דסתם בני אדם נמי כשהם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבוא לב"ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קימי, והא דתנן לקמן [כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דמשמע מדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומ' לא אדון לפני זה אלא לפני זה, אבל אם אומ' שלא יבוא לב"ד כלל כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו. כגון אנא דייננא דיני ממונות ביחידי. והא דתנן במסכת אבות [פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד פי' הקב"ה, עיצה טובה בעלמא קאמ' שלא יטעה. דן דינא ביחידי. אי את קרית להו. שאתה קראת אותם לדון להם והם לא קיבלו טעותך עליהם אלא אמרו לך תדין לנו דין תורה. זיל שלים, ומיהו מהדר דינא לא. ואי אינהו קרו לך. שקיבלוך עליהם לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך. לא תשלם. אלמא גמיר וסביר כי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא הדר.
ליפטר ולא לישלים וכו'. דכיון דברשות נחת לא משלם. מהכא להכא. מראש גולה שבבבל לדון בבבל. ומהתם להתם. מנשיא שבארץ ישראל לדון בארץ ישראל. דהכא שבט והתם מחוקק. דשבט לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר, דכתי' [עזרא א'] וכל אשר לא יבא לשלש' הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' ביבמות [פ"ט ע"ב], מחוקק שררה מועטת. תוספת, דהכא שבט והתם מחוקק, משמע דשבט עדיף, והא דאמרי' בפר' מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א] אבל מארץ ישר' לבבל כיון דאנן כיפינן להו עבדי' כוותיהו, אומ' ר"ת דהני מילי במילתא דאיסור והתר דבני ארץ ישראל חכימי טפי דאוירה דארץ ישראל מחכים, וכדאמרי' הכא דאיקרו מחוקק שמלמדים תורה ברבים, אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפק' ב"ד הפק' עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודים את העם במקל, והינו טעמ' משום דראש גולה מזכרים של בית דוד ונשיא שבארץ ישראל מנקיבות, כדאיתה בירושלמי [כלאים פ"ט ה"ג]. שרודין את ישראל בשבט. שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. בני בניו של הלל, הלל הנשיא היה, כדאמרי' באלו דברים [פסחים ס"ו ע"א] הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם.
<h2>דף ה:</h2>
כנגד מחנה ישראל. דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה, דכתי' [שמות ל"ג] והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מ(י)חוץ למחנה, ואע"ג דבמשה שלש פרסאות ואפי' הכי לגביה אזלי. התם רבוותיה דמשה שאני. מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב [במדבר ל"ג] ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ואמ' רבא בר בר חנה לדילי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי, בעירובין [נ"ה ע"ב], וביומא [ע"ה ע"ב]. תוספת. אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסות, והא דאמרי' בפר' הדר [ערובין ס"ב ע"ב] אפי' ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא כל שניה דרב הונא ולא אורי, התם בפניו ממש איירי, דהא קאמרי' התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא. ומיהו קשה מהא דקאמ' התם דרב המנונא לא אורי בחדתא דארגיז בשני דרב הונא והכא משמע דחוץ לג' פרסאות יכול להורות, ועוד הא אמרי' התם דבפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה, ומשמע מתוך הסוגיא דתוך ג' פרסאות חשיב בפניו וחוץ לג' שלא בפניו. ויש לומ' דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו.
<h2>דף ו.</h2>
ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. שהרי נתרצו ועל פיהם עשו. פשרה צריכה קניין. ר' יוסף ז"ל כיון דבעיא קניין (הולכך) [הלכך] אפי' קמי חד, דלא איברי שהדי אלא לשאקרי. ר"ש ז"ל והיל' פשרה צריכה קניין ואפי' נעשית בשלשה. דאלמא אין דיניהן דין. דסבר כר' אבהו דאמ' [ב' ע"ב] שנים שדנו אין דיניהם דין, ושמואל סבר שנים שדנו דיניהן דין דסבר דפליגי רבנן עליה דרשב"ג, ורוב הגאונים פסקו כר' אבהו, ובעל הלכות גדולות פסק כשמואל, אע"ג דרבא פליג עליה משום דרב נחמן קאי כוותיה [ה' ע"ב], והא דאמרי' בפ"ב דכתובות [כ"ב ע"א] גבי שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו, דמשמע אין הלכה כשמואל, הכי פיר' כשמואל בעלמא סבירא להו בקיום שטרות ובזה אין הל' כמותם, דאפי' רב נחמן דקאי כשמואל דשנים שדנו דיניהן דין מודה דקיום שטרות בשלשה כדאיתה בחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] כך פיר' רבי' שמשון ז"ל. אבל אי (האוו) [הוו] מומחין. ואע"ג דלא קבולינון עליהון. (אי) [או] קבילינון עליהון. ואע"ג דלא האוו מומחין.
<h2>דף ו:</h2>
מצוה לבצוע. לעשות פשרה ואפי' לאחר שתשמע דבריהם ותידע להיכן הדין נוטה. וכי יש שלום במקום משפט. שאם חותך הדין זה שנתחייב אין לו שלום אלא עומד ומתרעם. זה ביצוע. דאיכא קצת משפט דמשלם, ואיכא נמי שלום דלא משלם כוליה, וכיון שנתרצו בפשרה נמצא השלום ביניהן. וכן בדוד אומ' וכו' זה ביצוע. צדקה היא שאינו משלם כל מה שמחוייב. מצוה למימר להו. ברישא. דינא בעיתו או פשרה בעיתו. דפתחינן להו בפשרה. היכי דאמי גמר דין. דשוב אין רשאי לבצוע. התגלע. התגלה, מאותיות אהח"ע שמתחלפות. נטוש. נטשהו ורדוף אחר השלום. חזק. קשה ובעל מריבה. רודף את הדיין. להפר את הדין ומבטלו. וחובה לעשיר. והוא מתיירא מן העשיר לחייבו לא ישתוק ויחייב העשיר ולא יגור ממנו. לא יכנוס דבריו, ר"ח ז"ל, לא יכנס דבריו וישתוק מפני כבוד העשיר אלא חייב לומר זכות העני שנ' לא תגורו וכו'.
את מי הן מעידין. כאלו הן מעידין בהקב"ה כדאמרי' [ח' ע"א] שמטריחין אותו להחזיר לבעליו. שנ' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים וגו' ומוקמי' במסכ' שבועות [ל"א ע"א] בעדים הכתוב מדבר. ויהיו הדיינין יודעין וכו'. ירושלמי [סוה"א], וכי אפשר לאדם לדון בוראו אלא אמ' הקב"ה אמרית יהון לראובן מאה דינרין ולשמעון ולא כלום ואת נוטלן מזה ונותנן לזה עלי לשלם לו ולהיפרע מאותו האיש. מה לי ולצרה הזאת. שאם אטעה אענש. ת"ל ביהושפט [דה"י ב' י"ט] ועמכם בדבר משפט. לפי מה שעם לבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומ' בטענותיהם לפי אותן הדברים תשפטום ולא תענשו דאין לו לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין אלא לפי מה שעיניו רואות ידון ויתכוון לצדקו לאמתו ושוב לא ייענש. הפילה. לשון נפל. שלא מלאו ימיו, כלומ' תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו. ועצומים. המתעצמים והמתאפקים ומחרישים (הלהורות) [מלהורות] הורגין את דורן, ועצומים לשון עוצם עיניו [ישעי' ל"ג]. והתם [ע"ז י"ט ע"ב] אמרי' ועד כמה עד ארבעים שני והא רבה אורי בשוין. פיר' ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעים שנה, ואקשי' והא רבה אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים בפ"ק דראש השנה [י"ח ע"ב], ומתרצי' בשוין שלא היה בעירו גדול ממנו. ר"ח ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה וליכא עדיף מיניה ואינו מורה. ביני עמודי. עמודים שעלית בית המקדש נכונה עליהם. קא חליש לביהו. היו מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה. תנא להו חייא בר רב שגדול שכר הדיינין ולא יצטערו. ואמ' ר"ש לי נראה שאין זה חליש ליביהו אל לשון חלשא דעתיהו, וחליש ליביהו לשון תענית שלא סעדו כל היום, תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום, ומה שאמור במשה מן הבק' עד הערב מדרש הוא (שחושב) [שחשוב] הדבר כמעש' בראשית שנ' בו [בראשית א'] ויהי ער' ויהי בקר.
<h2>דף ז.</h2>
משוד עניים [תהלים י"ג]. שאינן נידונין באמת. עתה אקום. עתה אסתלק, אסלק שכינתי מהם. כי דל הוא [משלי כ"ב]. בשביל עניותו שאין לו עוזר ואם תאמר במה אגזלנו והלא אין בידו כלום ואל(א) תדכא עני בשער בבית דין כמו תתן לך בכל שעריך. קובעיהם, גוזליהם כמו היקבע אדם אלהים [מלאכי ג'] כלומ' היגזול אדם למקום. נפש. שנוטל נפש ממי שנוטל ממון מהם שלא כדין.
<h2>דף ז:</h2>
הנה מטתו שלשלמה [שה"ש ג']. שכנו של הקב"ה. ששים גבורים. תלמידי חכ' וששים לאו דוקא. מלומדי מלחמה, מלחמתה של תורה. אם ברור לך הדין כבקר שהוא מאיר אמרהו. והכי משמע דינו לבקר הוציאו לאור משפט. אמור לחכמה [שה"ש ג'], לדין כדאמרי' הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות. למקבלי גרים. דאמ' ר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי [יבמות מ"ז ע"ב] שמלמדין ישראל דרכיהם הרעים וחוזרין לשיאורם. ולערבי שלוציון. לערבים של אותו מקום דעבדי שלוף דוץ פי' דוץ כמו דעוץ שמשלפין ומסלקין עצמן מן הלוה ותוקעין עצמן בערב ואין תובעין מעכשיו כלום ללוה. ומדמי מילתא למילתא, ודילמא טעי וסובר שזה הדין דומה לאותה הלכה שלמדו ואינו הולך לשאול מרבו את הדין. שנ' הנה מטתו שלשלמה וכו'. דשלמה היה מלך ודיין לפיכך היה מתיירא מן החרב ומן גהנם. קולר תלוי, עונשה של הטייה, ומקשי בגמ' פשיטא ומתריץ לא נצרכה אלא לתלמיד היושב לפני רבו, פי' ובא הדין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין שרבו טעה. ואפי' במקום חתך, פיר' ר' יצחק ז"ל בשעת פסק הדין כלומ' אפי' לא ישב התלמיד לפני רבו אלא בשעת פסק הדין שואל על תחילת הדין לראות אם יש בו טיעות יאמר לרבו. דנימטיין שיבא מכשורא, שיגיעני נסורת קטנה מן הקורה כדכתי' [הושע ח'] כי שבבים יהיה ומתרגמי' ניסרי לוחין. אם דומה דיין למלך, כלומ' אם יהיה הדיין עשיר ולא יקבל הנאה מאדם. יעמיד ארץ שידין ביניהם דין אמת. ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות, ליקח מהן התרומה כלומ' אם יהיה עני שהוא צריך לבני אדם ומקבל מהם הנאה. יהרסנה, שמא ידין שלא כדין למי שמהנה אותו, ור"ש פי' אם דומה דיין למלך שבקי בטיב דינין ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן המחזר בבית הגרנות לשאול תרומותיו כך הוא צריך לחזר ולשאול בהלכות דינין יהרסנה. אגר בטילה, שכר בטילתו שהיה בטל באותה שעה שהיה דן להם. דהוה תאהי, שהיה מריח אוצרות יין איזה ראוי להתקיים ואיזה ראוי להתקלקל הקרוב להתקלקל ימכרוהו מיד ושכר זה מצוי לו בכל יום. בהדי קאי, במקומי כלומ' שדולה ומשקה השדה שלי עד שאדון לכם. דמוכח, שהיה עושה מלאכה בשעה שבאו אליו לדון להם. דשאיל שאלתה, שרגיל לשאל מחבירו בהמות וכלים. במעברא, גשר. יהב ליה ידא, נתן לו ידו לסמכו. אסור בעשיית מלאכה, שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופין לזה שאין לו מי יעשה מלאכתו.
גרסי' בפר' ר' ישמעאל [ע"ז נ"ב ע"א], ובסנהדרין נמי איתה בגמ' בזה המקום [ז' ע"ב]. כל עץ, משמע דיין דכתי' [דברים כ"ג] כי האדם עץ השדה ומוקמי' ליה [תענית ז' ע"א] בתלמיד. אצל המזבח, שתלמידי חכ' מכפרין ומגינין כמזבח, כמה דאוקימ' אשירה בדיין שאינו הגון כך אוקימנא מזבח בתלמידי חכמים. יפסע על ראשי עם קדש, שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסע על ראשן, ר"ח ז"ל שלא יפסע אלא צריך לקחת לו דרך שיכנס ממנה אל מקומו שישב בו. ר' גרשום ז"ל שלא יפסע אלא בתחלה יכנס לבית שדנין שם ואחר כך נכנסין בעלי דינין. במעלות, בחזקה ובמרוצה כלומ' אל תרים רגלך ממטה למעלה על המזבח ותפסע עליו. וסמיך ליה ואלה המשפטים, כלומ' אף לשופטים אני מזהיר שלא יפסעו. מתונים, רגילים בהמתנה כדי לעיין בו יפה קודם שתחתכוהו. דכתי' ולא תעלה במעלות [שמות כ'], לא תעשה מעלות למזבח כדי שתגיע אליו במהרה אלא כבש שתלך עליו מעט מעט וסמך הדיינין לזה העניין ללמדך שגם כן בדינין אל תחתכם אלא עיין בהם בטוב ואחר כך חתכם. אלו כלי הדיינין, דשיכא בהו לשון שימה דבר המיטלטל. חוטרא, מקל למכת מרדות עד שיחזור בו, ר"ח המטה לאיים בו על המסרבין לקבל הדין. סנדלי, לחליצה, שיפורי, שופר לשמתא ונידוי. ורצועי, רצועה למלקות. ואצוה, כל צואה לשון זירוז מיד ולדורות ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהיו מטילין אימה על הציבור לשם שמים. שמוע בין אחיכם, כשיהיו שני אחיכם יחד שמעו דבריהם ואל תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישו ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך. ואזהרה לבעל דין שלא יטעים וכו', גירסא דגמ' קרי ביה נמי שמע [דברים א'], כלומ' שמע דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם, רב כהנא אמ' מלא תשא [שמות כ"ג] לא תשיא, פיר' לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין וקרי ביה נמי לא תשיא אזהרה לבעל דין. צדק את הדין בלבך, כדי שיתברר לך תחלה.
<h2>דף ח.</h2>
כתי' ואצוה אתכם [דברים א'], דלציבור עצמן הזהיר. ואצוה את שופטיכם, משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפטי החוקים על כרחם. כאשר ישא האומן את היונק [במדבר י"א], רישיה דקרא האנכי הריתי וכו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, אלמא צוהו הקב"ה עליהם לסבלם. כתיב [דברים ל"א] כי אתה תבוא את העם, משמע גם אתה כאחד מהן. כי אתה תביא [שם], משמע נהוג עליהם שררה. משה אמ' לו זקנים שבדור עמהם, עמהם על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם דההוא קרא דכי אתה תבוא משה אמרו כדכתי' ביה אל הארץ אשר נשבע וגו' ובההוא קרא דכי אתה תביא כתי' אל הארץ אשר נשבעתי וכו' אלמא הקב"ה עצמו אמרו. וקאמ' משמא דחד מיניהו, הזמינו משם אחד מן הדיינין שאומ' לו פלוני הדיין מזמינך ולא אמר לו משם שלשתן. פתיחא, שטר שמתא. עד דאמ' משמא (דכולו) [דכולהו], שאם אמ' לו בשם שלשתן ולא בא כתבי' עליה פתיחא. והני מילי, שצריך השליח להזמין בעל דין בשם שלשתן בלא יומא דדינא. אבל ביומא דדינא, יום שני וחמישי שהוא מתקנת עזרא בבבא קמא [פ"ב ע"ב].
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות בג', דיינין כדפרישית בפר' קמא. זה בורר לו אחד, הבעל דין בורר לו דיין אחד שידון לו ויהפך בזכותו. וזה, הבעל דין השני בורר לו דיין אחד. ושניהם, שני הבעלי דינין בוררין להם דיין אחד. וחכמים אומ' שני דיינין וכו'. מפר' בגמ' דדעת דיינין כולי עלמא לא פליגי דבעינן כדמפר' טעמ' בגמ' כי פליגי בדעת בעלי דינין דר' מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בענן ורבנן סברי דעת דיינין בענן דעת בעלי דינין לא בעינן.
זה פוסל דיינו של זה וכו', רבינו יהונתן ז"ל זה פוסל דיינו של זה כלומ' יכול לומ' (א)לא אדון לפניו מקשי' (מגמ') [בגמ'] כל כמיניה דפסיל דייני ומתריץ אמ' ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו, כלומ' ב"ד הדיוטות ולא מומחין, ורבנן הכי קאמרי אימתי יכול לפסלן בזמן שהוא מביא עליהם עדים שהם קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין נעשו כמומחין אע"פ שהן יושבי קרנות ואינו יכול לפסלן. זה פוסל עידיו של זה וכו', אוקמה ר' אלעזר בגמ' [ע"ב] כגון שמעיד בעל דין שהוא הנתבע הוא ואחד על משפחותם של עדים הללו שהם משפחות עבדים ופסולין לעדות ר' מאיר סבר אמשפחה משהיד והני שהדי מאיליהן מיפסלי ורבנן סברי האי בעל דין נוגע בעדותו הוא, ואי מביא ראייה בעדים אחרים זולתי הוא שהן קרובין או פסולין שפיר ואם לאו הרי הן כשרים ואינו יכול לפסלן, ורב דימי אמ' ר' יוחנן אוקמה בשתי כתי עדים ובבא הוא ואחד לפסלן אפי' בערער דגזלנותא ואפי' הכי לא הוי נוגע בעדות וכגון שאמ' בעל דין לפנינו יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא ראשונה ועמד חבירו הוא ואחר ואמ' פסולין הן דהשתא לאו נוגע בעדות הוא שהרי אמ' שיש לו כת אחרת ואם ביקש ולא מצא יפסיד דקסבר ר' מאיר צריך בעל דין לברר ולהעמיד על האמת כל דבריו שטוען בב"ד והני מיפסלי אף לעדות אחרת ואם בקש ומצא כשרה אע"פ שהראשונה נפסלה הרי בירר דבריו שאמ' להביא והביא והוא לא דק דסבור שכשרים הן ורבנן סברי אין צריך לברר ויכול לומ' אין לי עוד ונמצא זה נוגע בעדותו ולא מיפסלי אפי' לעדות זו, והיל' כרבנן בכולהו.
גמ'. למה לי למעבד הכי, ר' יוסף ז"ל כלומר מה אמרו זה בורר לו אחד ואע"פ שחבירו לא רצה בו וזה בורר לו אחד ואע"פ שחבירו לא רצה בו שנמצא שאין משלשה דיינין אלו מי שהוא רוצה ברצון שניהן אלא הדיין השלישי ולמה לא חייבנו שיהו השלשה כולן ברורין משניהם ונכפה את בעלי הדין עד שיתרצו בשלשה, ומהדרי' מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להם עוד אחד יצא הדין לאמתו כלומ' שיהא כל דיין מהן מהדר אזכואתא דההוא בעל דין שביררו וחוקר כל אחד מהן לדקדק וסותר זה דברי זה וזה דברי זה והשלישי מכריע ביניהן שכיון שהוא רצוי משני בעלי הדין אין דעתו נוטה אצל אחד מהן כדי שיהפך בזכיותיו ותטה דעתו לזכותו ולחייב חבירו אלא דעתו שקולה היא ביניהן (הולכך) [הלכך] שומע דקדוק דיין זה בזכות ראובן ודקדוק דיין זה בזכו' שמעון ועומד על סוף עומק הדין ועל סוף דקדוקו כמה ששומע מדקדוקי שני הדיינין ומכריע הוא ביניהן ונמצא הדין יוצא לאמתו ואלו (הן) [היו] שלשתן רצויין משני בעלי הדין לא היתה דעת אחד מהן נוטה לזכות אחד מהן ולא היו מדקדקין כל כך. אמ' רב יהודה וכו', הוא מפר' אמאי בענן דעת דיינין. אלא אם כן היו יודעין מי חותם עמהן, שמא יחתימו עמהן עד פסול ותבטל העדות כולה ונמצא אלו בושים. מי מיסב עמהן, שגנאי הוא לתלמיד חכ' ליסב עם עם הארץ בסעודה.
<h2>דף כד.</h2>
מתני'. נאמן עלי אבא, להיות דיין אע"פ שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכו' ולא לחובה דנפקא לן בפרקין [כ"ז ע"ב] מלא יומתו [דברים כ"ד]. דור לי, נדור לי לשון שבועה הוא. יכול לחזור בו, וישאל שבועה גמורה. גמ'. דקבליה עליה בחד, דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה אמ' ר' מאיר יכול לחזור בו, תוספ' מדקאמ' רב דימי כגון ולא קאמ' אפי' קיבליה בחד משמע דאמילתיהו דרבנן קאי ובדקבליה בתרי אפי' רבנן מודו דיכול לחזור כיון דאיכא תרתי לריעותא.
שלשה למה לי, כלומ' אמאי נקט שלשה ולא שנים ומהדר לדינא, כלומ' לענין הדין מדבר ולא לעניין העדות ומקשי בגמ' [כ"ה ע"ב] מאי איריא שלשה רועי בקר כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי, פי' פסילי ואי קבלינון עליה אינו יכול לחזור ואמאי נקט ג' רועי בקר ומתריץ הא אתא לאשמועי' אפי' הני דלא שכיחי ביישוב פיר' ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו אי קבלינהו עליה לא מצי למהדר.
לפני גמר דין יכול לחזור בו, פיר' אם לא קנו מידו. לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו, פיר' ואע"פ שלא קנו מידו. חזינן לגאון מר רב צמח ז"ל ורבואתא אחריני רב האיי ורב חננאל ז"ל. במחול לך, אי תובע אמ' לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא מהן זכאי. אבל באתן לך, דנתבע אמ' ליה לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך דברי הכל חוזר הואיל והממון בידו אין כח להוציאו אלא בדיינין כשרים. באתן לך מחלוקת, הוא שאמ' שחלק ר' מאיר על רבנן ואמ' יכול לחזור בו ובעינן בגמ' לר' יוחנן באתן לך מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו או דילמ' בין בזו בין בזו מחלוקת ולא איפשט'.
<h2>דף כד:</h2>
לפני גמר דין, לאחר שטענו בפניהן וקודם גמר דין בא זה לחזור. לאחר גמר דין מחלוקת, אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו הכי פשטי' בגמ'. לאחר גמר דין מחלוקת, ר' מאיר ורבנן אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. או לפני גמר דין מחלוקת, אבל לאחר גמר דין דברי הכל אין יכול לחזור בו. כי הני תרי לישאני דרב נחמן בר יעקב, דלאחר גמר דין מחלוקת אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו, ובאתן לך מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו, ונר' לי דדוקא לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. וקנו מידו, מתחלה שלא יחזור, ר"ח ז"ל דלאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך מחלוקת והל' כחכ' דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו וכל שכן במחול לך דדברי הכל אין יכול לחזור בו והני מילי לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו אלא אם כן קנו מידו.
מתני'. אלו הן הפסולין, לדון ולהעיד. המשחק בקוביא, כולהו מפר' בגמ' לקמן וכולן מעין גזלנין הן והתורה אמרה אל תשת חמס עד [שמות כ"ג] וכל שכן דיין. וסוחרי שביעית, הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה הוה ליה כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע. לא היו קורין אותן, (ל)סוחרי שביעית. אלא אוספי שביעית, כלומ' אפי' אוספי שביעית היו פסולין שהיו נותנין מעות לעניים והיו העניים אוספין להן והוו להן סוחרי שביעית. משרבו האנסין, ומאן נינהו ארנונא מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורין לשנה כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעיתא מפני ארנונא [כ"ו ע"א] ר"ח ז"ל ואע"פ שאין זורעין כלום אין הגוים מניחין להם הארנונא חזרו לומר אוספין כשרים סוחרין פסולין. בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, דהואיל ואין עסוקין בישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא, ולקמן פסקי' הל' כר' יהודה דכל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. גמ'. אמ' רב ששת וכו', כטעמ' דר' יהודה.
והמלוה ברבית, ר' יוסף בן יהודה ז"ל מה שאמרה המשנה מלוה ברבית אינו רבית דאוריתא אלא רבית דרבנן דהינו אבק רבית לפי שלא הוצרך תנא דמתני' לאשמועי' אלא פסלות דרבנן והראייה כשאמרו בתוספ' [פ"ה ה"ה] הוסיפו עליהן הגזלנין הקשו בגמ' [כ"ה ע"ב] גזלנין דאורייתא נינהו כלומ' אמאי קאמ' הוסיפו על משנתינו ומשנתינו לא איירא הכא אלא בפסולין דרבנן לא בפסולין דאורייתא, ותירצו לא נצרכה במציאת חרש שוטה וקטן פיר' דאינון גזלנין מדרבנן וכדתנן במסכ' גיטין [נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום, ללמדך [ד]לא איירי הכא אלא בפסולין דרבנן לא בפסולין דאורייתא והוא הדין לגבאין ולמוכסין ורועין וחמסנין דפסלותן מדרבנן דפסלות דאוריתא לא הוי אלא בעדים והני כיון דאיתחזקו להו מקצתיהו דעבדי איסורא גזרו רבנן על כולהו וכן סוחרי שביעית דשביעית בזמן הזה דרבנן כדאמרי' בכמה דוכאתא. שאלו [ל]רבינו יצחק ז"ל כיון שכל חייבי לאוין פסולין למה הזכירה המשנה מלוה ברבית בלבד, והשיב נראה לי בעבור שהוא דבר מצוי תמיד והרבה בני אדם עוברין עליו בשביל הריוח על זה הזכירה אותו המשנה חוץ מאחרים, אבל אין כל חייבי (לוין) [לאוין] פסולין אלא לאו שחייבין עליו מלקות בלבד והוא לאו שיש בו מעשה וגם נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דאמ' ר' יוחנן כל עבירות שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, ועוד אמרו לעניין פסלות ארבעין בכתפיה וכשר אלמ' על כל עבירה שחייב עליה מלקות פסול והטעם מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע וכו' ואמרו חכ' ז"ל אל תשת רשע עד וכתי' לענין מלקות והיה אם בן הכות הרשע נתבאר שעל אותו רשע שהוא חייב מלקות אמרה תורה אל תשיתנו עד יצאו לאוין שאין חייבין עליהן מלקות והם לאוין שאין בהן מעשה ולאו שניתק לעשה, וכן כתב רב משה ז"ל [בפ"י מהלכ' עדות].
<h2>דף כה.</h2>
לוה ברבית פסול לעדות, דקימ' לן המלוה והלוה בלא תעשה דכיון דחימוד ממון מעבירו על דת הוה ליה כרשע דחמס דעבר נמי על לא תעשה מפני חימוד ממון, ומקשה לרבא בגמ' והאנן מלוה תנן ומתריץ מלוה הבאה ברבית ומשמע אתרויהו. והא אמ' רבא וכו', והוה ליה האי שהדא רשע דהא אודי דלוה ברבית. רבא לטעמיה, דאמ' בפ"ק [ט' ע"ב]. ואין אדם משים עצמו רשע, אין אדם יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה דאדם קרוב אצל עצמו והכא נמי פלגי' דיבורא דהוי נאמן למיפסליה לבר בינתוס והאי דקאמ' לדידי אוזיף מילתא בעלמ' קאמ' אבל לאחר אוזיף. פלוני רבעו לאונסו. פלוני רבעני במשכב זכור. הוא ואחר. הנרבע הזה כשר להעיד עליו ואם יש אחר עמו נהרג הרובע על פיהם. אל תשת רשע עד. דכתי' אל תשת ידך עם רשע וגו'. רבא אמ', אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הילכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע כלומ' על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגי' דיבורא דמהימנינן ליה לגבי חבריה ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה ליפסל בעדות. אבל לא להורגה, לפי שקרוב הוא אצלה ואע"ג דמהימנינן ליה להאי שהדותא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו פלגי' דיבורא דהא חד דיבורא הוא ולגבי חבריה מהימן לגבי אשתו לא מהימן, ומקשי בגמ' [י' ע"א] מאי קמ"ל דפלגי' דיבורא היינו הך, ומתריץ מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' אדם קרוב לענין פלוגי דיבורא והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטל ליה לחבריה ליקטלה נמי לדידה קמ"ל.
רבי מיזייה ורבי טופריה, הגדיל שערו וציפרניו לנוול עצמו לעשות תשובה. למקום שאין מכירין אותו, דתשובה דהתם לאו איערומי היא. ויחזיר אבידה, אם ימצא אבידת חבירו דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון באיסור. בממון חשוב משלו, אי עביד הכי מכשרי' ליה.
<h2>דף כה:</h2>
פספסין, ר"ש פי' שברי עצים בערוך לוחות מצויירין ששוחקין עליהם, ר"מ ז"ל בלשון ערבי אלגרד ואלסטרנג ונחוהמא. אלא אפי' קליפי אגוזים וקליפי רמונים, שאינן עשויין לכך ואקראי בעלמא הוא. לגוי לא מוזפי, פי' שישתקע שם רבית מפיהן דתו ודאי לא הדרי לקלקולינהו. ומפריחי יונים, מפרש בגמ' [ע"א] מאי מפריחי יונים אי תקדמיה יונך ליון אם תקדום יונה שלך ליונה שלי אתן לך כך וכך. חמא בר הושעיא אמ' ארא בריש מלומדים יונים להביא יונים ממקומן לבית בעליהן על כרחן, ואין זה גזל גמור דהא לא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו התם אלא מפני דרכי שלום דתנן [חולין קמ"א ע"ב] יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום. הממרים ביונים, ממרים ומרגיזים אותם זה על זה להלחם ושייך לשון ממרין בין למאן דאמ' ארא בין למאן דאמ' אי תקדמיה יונך ליון. אפי' בהמה חיה ועוף, דלאו מילתא דשכיחא הוא. פיגמן, אלו דפין שמזרזין בהן. דאפי' במדבר, דלא שכיחי יונים דיישוב, ואין זו הבריתא אלא התלמוד מפר' מאי חזרה גמורה והינו למאן דאמ' ארא, וללישנא דאי תקדמיה יונך ליון איכא לפרושי חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי כדפריש גבי קוביא. ויבדקו, ס"א ויבדלו שלא ישאו ויתנו בפירותיה ויפקירו גנותיהם לעניים. לא חזרת דברים, לומ' לא נוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים.
הגזלנין והחמסנין, חמסן דיהיב דמי אלא שאין רצון הבעלים למכור, ומקשי בגמ' גזלנין דאוריתא היא פיר' אל תשת ידך עם רשע אל תשת חמס עד [שמות כ"ג] ומתריץ במציאת חרש שוטה וקטן מעיקרא סבור מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא אם תמצא לומ' שכיחא מפני דרכי שלום בעלמא הוא דתנן במסכ' גטין [נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום. פיר' שלא יתקוטט עם אביו או עם קרוביו. כיון דחזו דסוף סוף ממונא שקלי ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון פסלינהו דחשידי למישקל אגרא ואשהודי שיקרא, פיר' מעיקרא כששנו המשנה, כיון דחזו, אותם ששני התוספתא דקתני הוסיפו עליהם. חמסנין מעיקרא סבור מאי דיהבי שקלי כיון דחזו דשקלי וחטפי כלומ' דאפי' דמי לא יהבי ואתו לידי גזלנות פסלו רבנן אפי' אותם הנותנים דמים, ואם תאמ' הא חמס כתי' באוריתא התם היינו גזלן דלא יהיב דמי וחמס דלישנא דרבנן היינו דיהיב דמי כדאיתה בסוף הכונס [ב"ק ס"ב ע"א], וכגון דלא אמ' רוצה אני דאי אמ' רוצה אני לא מקרי חמסן דקימ' לן תליוה וזבין זביניה זביני כדאוקימנ' התם, והא דאמ' ר' יוחנן בסוף בבא קמא [קי"ט ע"א] כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו דכתי' [יואל ד'] מחמס בני יהודה ומוקי לה אפי' היכא דיהיב דמי התם אסמכת' בעלמ' היא ואע"ג דעבר אלאו דלא תחמוד לא פסול דהא אמרי' בפר' שנים אוחזין [ב"מ ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, והא דאמרי' בפר' ב' אוחזין (דמודי) [דמורי] ואמ' דאי קא יהיבנא אע"ג דהאי נמי פסול מדרבנן האמרינן דגזלן דרבנן בעי הכרזה הילכך לא שייך למימר התם מגו דחשיד אממונא מדרבנן חשיד אשבועתא דרבנן.
הרועים, מפר' בגמ' מעיקרא סבור אקראי בעלמ' הואי מה שהבהמה נכנסת לשדות של אחרים ורועה אקראי הוא ואין הרועה מתכוין לכך כיון דחזו דשקלי מן הזרעים שבשדות ושאדו קמי בהמתיהו פסלונהו רבנן, ואם תאמ' מתני' נמי קא פסלא דקתאני נאמנין עלי שלשה רועי בקר יש לומ' דהתם לדין משום דלא גמירי והכא אפי' לעדות. הגבאין, ממונין שהעמידן מלך האומות לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישר' חביריהם. סתם רועה, דלא ידעינן אם מכניס בהמותיו לשדה חבירו. סתם גבאי כשר, עד דשמעי' ביה דשקיל יתירתא. דאי לא תימ' הכי, דרועה דעלמא כשר. והאי דפסלי' לרועה בהמותיו לא שנא באר' ישרא' לא שנא בחוצ' לארץ אע"פ שאין לישרא' שדות בחוצ' לארץ דהא גניבו וגזילו של גוי אסור. כיון דחאזו דחטפי ושקלי, שלוקחין יותר מן הקצוב להן, אמ' גאון ז"ל הני מוכסין לא משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינו דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלכות מטילה מס כך וכך לגבותו מן היהודים מכל אחד לפי ממונו כיון דחזו רבנן הני מוכסין שנושאים פנים לעשירים ומקילין עליהם ומכבידין על העניים ונוטלין מהן יותר מן הראוי להם ונמצאו גוזלין אותן ומשו' הכי פסלונהו רבנן.
<h2>דף כו:</h2>
הכרזה בב"ד, אינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בב"ד להודיע פסלותן. לא באעו הכרזה, שעברה שלהן מפורסמת לכל. דגזלן דרבנן, הנך דמתני'. גזלן דאוריתא. שחוטף ממש כגון בניהו בן יהוידע ויגזול החנית מיד המצרי [שמוא' ב' כ"ג]. סתם רועה, בהמות שלו. הילכך לא הוי פסול עד דמכרזי עליה. ואע"ג דסתמיה פסול באעי הכרזה.
צדקה של גוים, דהוי חילול השם מחמת ממון והוה ליה כרשע דחמס, רב גרשום ז"ל ביזוי הוא להתפרנס מצדקת גוי וכיון דמבזי נפשיה בשביל ממון שקיל נמי אגרא לאסהודי שיקרא. אבל בצינעה לא, דליכא ביזוי. כשר לעדות, דבעינן רשע דחמס כדכתי' [שמות כ"ג] אל תשת חמס עד.
ארבעין בכתפיה, חייב מלקות הוא אע"פ שאין התראה דאמ' מר [קדושין פ"א ע"א] מלקין על לא טובה השמועה שנ' [שמואל א' ב'] אל בני כי לא טובה השמועה. וכשר, בתמיהא, ומתריץ רב נחמן התם יצר רע של עריות תקפו ומשו' הכי כשר. לאפוקה, לומ' מת בעלה או גירשה דניחא ליה לשוויה פנויה דתהוי שכיחא ליה. לעיולה, לומ' פלוני קידשה דדילמא הא עדיפא ליה דתהוי אסירא עליה ולא תהוי שכיחא ליה כדי לקלקל עמה בחשאי דכתי' מים גנובים ימתקו ושקורי משקר, מקצת פיר' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וגירס' דגמ' ודר"ח ז"ל אמ' רבא ומודה רב נחמן דלאפוקי איתתא מגברא כגון דמשהיד דגירשה פסול הוא אבל אי משהיד לעיולי כגון דמשהיד בקידושי לית לן בה אליבא דרב נחמן.
גנב ניסן וגנב תשרי, ר"ח ז"ל באלו השני חדשים שהתבואה בשדות והפירות באילנות ולא שמיה גנב כדמפר' ואזיל דטרח בה ומורה התירא ליטול דבר מועט יותר על חלקו, מפני טרחו. ובדבר שלא נגמרה מלאכתו, כיון שלא נגמרה מלאכתו אינו ראוי לבעל הבית ולאו גנב הוא. ר"ח ז"ל והני מילי באריסא שיש לו רשות ליכנס בשדה והוא שלקח דבר מועט דבר שנגמרה מלאכתו כגון מלילות וענבים העומדות ליבצר. ר"ש ז"ל ודבר שנגמרה מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורה ביה התירא וסבר לא קפיד. ר"ג ז"ל דסבר כיון דטרחי כולי האי עד גמר מלאכה שרי לי(ה) למישקל פורתא.
ארישיה דרב זביד. איכר לאו היינו אריס דאינו חולק בפירות. כפא, אלומה קטנה כדגרסי' בהמוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי [ב"ב ס"ט ע"א] האבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח. קיבורא דאהיני, סנסני תמרה כמין אשכול יש תמרים הרבה בענף אחד. ופסלינהו, משו' דלא הוו אריסי. קבוראי, קוברי מתים. שמתינהו, בעבור שעשו מלאכה ביו' טו' ראשון. ופסלינהו, לעדות דמשו' שכר ממון עוברין על דת והוו להו כרשע דחמס. וסבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשרינהו. ר"ח ז"ל ור"ג ז"ל ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרינהו לעדות. והא רשעים נינהו, דעבדי מלאכה ביום טוב. מצוה קא עבידנא. שקברו את המת. והא שמתינהו, על הראשונה וחוזרין ושונין בעבירה. סברי האי דשמתיו לנו משו' כפרה הוא על שעברנו ולאו משום דנהדר בן אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה ונשב בנדוי משום כפרה ומשו' הכי לא באעו שמותיהו. ר"ח ז"ל מכלל דהני דמשמתי בדבר עבירה או דלקו נמי פסולין.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם, העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו. למפרע, כל עדות שהעיד מניסן ואלך פסולין שהרי משהעיד עדות זו רשע הוא. מיכאן ולהבא, משהוזם וטעמא דרבא מפר' בגמ'. י'ע'ל' ק'ג'ם', ייאוש שלא מדעת באלו מציאות [ב"מ כ"א ע"ב], עד זומם, לחי העומד מאליו בפ"ק דעירובין [ט"ו ע"א], קידושין שלא נימסרו לביאה בהאומר לשלוחו [קידשין נ"א ע"א], גלויי דעתא בגיטא בהשולח גט [גיטין ל"ד ע"א], משומד אוכל נבלות להכעיס לקמן. לתיאבון דברי הכל פסול, דכיון דמשום ממון עביד דכשהוא תאב לאכול בשר הולך וקונה נבלות משום דשכיחי בזול טפי מדהתירא הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות. להכעיס, לבוראו. פסול, רשע הוא מכל מקום. רשע דחמס בעינן, כעין גזלן וכיוצ' בו. אחד שבועות ממון, שכפר ממון ונשבע עליו. ואחד שבועות שוא. שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא. ותשובתו של עד זומם אם הלך למקום שאין מכירין אותו ונותן לו ממון חשוב כדי להעיד עדות שקר ולא רצה מחמת איסור בידוע שעשה תשובה. החשוד בשבועה מאמתי מקבלין אותו וכו', ויש בחשוד על השבועה דרך אחרת שיתברר לנו בה שעשה תשובה כגון שנתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב ושלים ולא רצה לישבע בידוע שעשה תשובה. ליכהיוה, ינקרו את עיניו דבטלו מיתות ב"ד והאי קנסא עבדינן ביה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ויש או' יטלו ממונו ויתנו ליורשיו, ויש אומ' שמתא וראשון עיקר כך פיר' ר"ש ז"ל. ר"ח ז"ל ורוב חכמי הגאונים [אמרו] קונסין אותו ונוטלין ממונו ומכהים את כוחו ואת רוחו. ורבינו הרב ז"ל כתב מנדין אותו עד שימות בנידוי.
<h2>דף כז:</h2>
חושלא, שעורים קלופים. קתא דבורטיא, בית יד של רומח. אמ' ליה רב אחא בר יעקב לבר חמא. ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי דתניא בגמ' [ע"א] עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר' מאיר אמ' ר' יוסי בד"א שהוזם בדיני נפשות פיר' שהוחשד לחמור כל שכן לקל, אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות. אמ' ליה רב פפי, לרב אחא בר יעקב. הני מילי, שהלכה כר' יוסי במקום ר' מאיר. הכא הא סתם לן תנא כר' מאיר, דתנן בראש השנה [כ"ב ע"א] אלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, מני אילימ' ר' יוסי והא איכא עדות דדיני נפשו' שאין האשה כשרה לה ואלו כולן כשרין לה דהא ר' יוסי כל מי שפסול מחמת ממון כגון אלו הגזלנין וכיוצ' בהן כשר הוא בדיני נפשות סביר' ליה אלא לאו ר' מאיר היא דאמ' אפי' מי שפסלותו מחמת ממון פסול הוא לכל התורה כולה. נשקיה, לרב פפי. אכרעיה שהיפך בזכותו. וקביל עליה לכרגיה דכולה שניה, להצילו כל ימיו ממנת המלך. אינו מן היישוב, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו והרי הוא רשע. ופסול לעדות, מדבריהם. פסול לעדות, דכיון דאינו מקפיד על הבשת אינו מקפיד על עדות שקר. ר"ח ז"ל וקימ' לן בדחוטף ואוכל ממון בני אדם שהוא כגזלן, ירושלמי במעשרות [פ"ג ה"ב] תני ר' שמעון בר' הוה אכיל בשוקא חזייה [ר"מ] אמ' ליה אין שבח לתלמיד חכ' לאכל בשוק שמ' [הא] דתניא האוכל בשוק הרי זה [דומה ל]כלב בשחוטף משל אחרים ואוכל כמו הכלב.
מתני'. אלו הן הקרובים, שפסולין לעדות ולדין. אחיו ואחי אביו ואחי אמו וכו' הן ובניהן, ילפי' בגמ' מדכתי' [דברים כ"ד] לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים, ראובן לבן שמעון דהינו אחי אביו. ובנים לאבות, בן שמעון לראובן דהינו בן אחיו, וכל שכן אבות להדדי, דהא בנים מכח דידהו קא אתו ואימעיטו להו מהאי קרא אחיו ובנו ואחי אביו. בנים להדדי מנא לן, דקתני במתני' בן אחי אביו פסול לו, אם כן ליכתוב קרא אבות על בן, דכיון דכתי' אבות שני אחים משמע ועל הבן הוי משמע בנו של כל אחד הוי פסול לשניהם, מאי על בנים דאפי' בנים להדדי. ובנים לעלמ' מנא לן, שיהיו שני קרובים פסולין להעיד על אדם מן השוק, אם כן ליכתוב קרא בן על אבות אי נמי הן על אבות אי נמי עליהם מאי בנים על אבות דאפי' בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב קרובי האם מנא לן אמ' קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנא לן אמ' קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן אמ' קרא [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם.
ואחי אמו, כאחי אביו, ובעל אחותו כאחיו הוא דילפי' בעל כאשתו. ובנו דהוה ליה בן אחותו (בבן) [כבן] אחיו דילפי' בגמ' קרובי האם כקרובי האב. בעל אחות אביו, כאחי אביו. ובעל אחות אמו, כאחי אמו. ובעל אמו, גרסי' בהדיהו. וגיסו, בעל אחות אשתו. וחורגו, בן אשתו, לבדו ולא בנו וחתנו, ואי קשיא אמאי תני ליה הא הוי בכלל בעל אמו, יש מתרצין משום דבעי למיתני וחורגו לבדו, ור"ש פיר' דטובא במתני' משתמעי מהדדי כגון אחיו הן ובניהם, דבניהם היינו בכלל אחי אביו דכי היכי דבן אחי לא יעיד לי גם אני לא אעיד לו שאני אחי אביו ותנא אחי אביו, אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחותו ותנן במתני' בעל אחותו ובנו דהיינו בן אחותו, בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אביו ותנן בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו, בעל אחותי פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו. זו משנת ר' עקיבה, שעושה קרובי האם כקרובי האב.
כל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם דהיינו אחי אמו כשר לו שהרי אינו ראוי ליורשו דתנן [ב"ב ק"ח ע"א] אחי האם מנחילין ולא נוחלין אבל הוא פסול לאחי אמו שהרי מעיד זה ראוי ליורשו, וגיסו נמי כשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו, ואין הלכה כמשנה הראשונה.
וכל הקרוב לו באותה שעה, שהוא בא להעיד או כשראה העדות. היה קרוב, כגון חתנו, ונתרחק, שמתה אשתו קודם שראה עדות זו, ואתנא קמא מהדר דקאמר הקרובים פסולים והדר קאמ' אינן פסולין אלא כל זמן שהן קרובים אבל אם היה קרוב ונתרחק כשר. ר' יהודה אומ' וכו', אין הל' כר' יהודה כדלקמן [כ"ח ע"ב].
[ב"ב קנ"ט ע"א] הוא אינו מעיד על כתב ידו. שכתב קודם שנעשה גזלן. אבל אחרים מעידין. והא דאמרי' גבי עד זומם למפרע הוא נפסל לא תיקשי לך מידי דההוא למפרע לא הוי אלא משע' עדות עד שעת הזמה לא משעת כתיבה. איהו לא מהימן אחריני מהימני. קס"ד בשטר שאינו מקויים ועכשיו אנחנו מקימין אותו מעדות אלו שמעידין על כתב ידי הגזלן ועל זה מקשי איהו לא מהימן אחריני מהימני שכיון שמעידין על כתב ידו כאלו הוא מעיד ואם הוא עצמו אינו נאמן עכשיו שהרי גזלן הוא כל שכן הם שהם מכחו. כגון שהוחזק, שנתקיים בב"ד קודם שנעשה גזלן וזה הוא שאמ' אינו מעיד על כתב ידו שאינן צריכין לו אבל אחרים דהיינו ב"ד שרואין הקיום שבשטר. ונעשה חתנו, ונעשה פסול לעדות בכך. אבל אחרים מעידין על כתב ידו, דטעמ' דחתנו לאו משום דלא מהימן הוא אלא משו' גזירת מלך היא ולפיכך הוא אינו מעיד אבל אחרים מעידין. נתחרש, שאינו לא שומע ולא מדבר, ויש מפרשים נתחרש מחמת חולי והיינו [נמי] נשתטה דחרש דומיא דשוטה. פתח, עיניו פתוחות שרואה יפה, שפוי, חכם. ומתה בתו, דהיינו קרוב ונתרחק, כל שתחלתו, שעת ראיית המעשה, וסופו, שעת הגדת העדות. דתחלתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול, דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו דקרא כתי' [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיית המעשה. ותנן נמי, בפר' (שיני) [שני] דכתובות [י"ח ע"ב]. העדים שאמרו וכו', שהוציא המלוה שטרו לפנינו בב"ד לקיים אותו ובאו העדים להעיד על כתב ידם. אנוסים היינו, התם מפרש דוקא אם אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע. פסולי עדות היינו, כגון שהיו קרובין ונתרחקו, הרי אלו נאמנין, לפסול את השטר בכך הואיל ובאו לקיימו מתחלה שאמרו כתב ידינו הוא דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. כתוב במקצת ספרים הילכך ההיא בעיא דאיבעיא מקמי גאון בענין מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותו כשרה אם לאו וקא פשט להו דכשרה היא לאו דוקא דכיון דבעידנא דאיתמסרה ליה ההיא סהדותא הוה פסיל השתא נמי פסיל.
<h2>דף כח.</h2>
שלישי בשני כשר, משמע הראשון פסול וכן פסק רב סעדיה ורב שמואל ובעל הלכות גדולות גאונים ז"ל וכן פוסק ר"ת ורבינו משה [הלכ' עדות פי"ג ה"ה] פוסק כרבא דמכשר אף שלישי בראשון, וכן נראה דאמרי' התם בפר' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב] היל' ככל הני שמעתתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא ואמרי' היל' לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא אלמא היל' כרבא וכן פוסק רב שמואל והביא זאת הראיה ר"מ ז"ל [שם]. והאב עם בנו ראשון בראשון לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון, ורבינו שמואל פוסק דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו באבותם דבן ירך אביו.
גמ'. ותנא תונא. שנאה תנא דידן כמו אבונא אחונא. אחי חמותי, היינו דקתני במתני' בעל אחותו הוא ובנו וחתנו דחתן בעל אחותו מצי למימר עליה אחי חמותי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן בעל אחותו. בן אחי חמותי, היינו דקתאני במתני' בעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו דחתן בעל אחות אביו מצי למימר עליה בן אחי חמותי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן בעל אחות אביו. בן אחות חמותי, היינו דקתני במתני' בעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו דחתן בעל אחות אמו מצי למימר עליה בן אחות חמותי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן בעל אחות אמו. אחי חמי, היינו דקתני אחיו הוא ובנו וחתנו כלומ' דחתן האח יכול לומ' אחי חמי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן אחיו. בן אחי חמי, היינו דקתני אחי אביו הוא ובנו וחתנו דחתן אחי אביו יכול לומר עליו בן אחי חמי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן אחי אביו. בן אחות חמי, היינו דקתני אחי אמו הוא ובנו וחתנו דחתן אחי אמו יכול לומר עליו בן אחות חמי לא יעיד לי כשם שאין אני מעיד לו שאני חתן אחי אמו. גוילי, קלפים. באשת חורגו, על נכסי מלוג שלה בהישפטה עם אדם מן השוק, ובני שאר קרובין לא איבעיא להו דכיון דבניהן פסולין לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש אימן, אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא לן באשתו.
<h2>דף כח:</h2>
בעל כאשתו, והרי הוא כאלו הוא חמיה ותנן חמיו קרוב הוא כך פיר' ר"ש, ור"ג ז"ל פיר' מהו שיעיד אדם באשת חורגו מי אמרי' אשה כבעלה כי היכי דאמרי' בעל כאשתו. בסורא אמרי בעל כאשתו, משום הכי קתני מתני' בעל אחותו ובעל אחות אביו ודוגמתן אבל אשה כבעלה לא אמרי'. אשה כבעלה, דכי היכי דפסול בחורגו פסול באשת חורגו. והלא אשת דודו (הוא) [היא], ודודתו משמ' אחות אביו.
באחי האח, כגון שהיה בן אחר לבעל אמו שלא מאמו ובן אחר מאמו דהוה ליה בן בעל אמו שלא מאמו אח לאחיו. אבי חתן ואבי כלה, בן ראובן שנשא בת שמעון לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרים להעיד זה לזה בכל עדיות ולא אמרי' בשביל בנו שנתקרב לשמעון נפסל ראובן לשמעון. ולא דאמו, ראובן ושמעון להדדי. אלא כי אכלא לדנא, כמגופה שאינה דומה לחבית, וכן פיר' ר"ח ז"ל.
לא אונן, אם מתה אינו נאסר בקדשים מחמת אנינות. ולא מיטמא לה, אם כהן הוא. וכן היא אינה נאסרת באנינות מיתתו בקדשים מחמת אנינות. ולא מיטמאה לו. אינה מצווה להתעסק בו, ואיידי דתנא לא אוננת תנא ולא מיטמאה ולאו דוקא דנשי כהנים לא הוזהרו על הטומאה. מת הוא גובה כתובתה, בדכתו' לה מן האירוסין מוקמי' לה בשנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א]. דהתם, גבי טומאה וירושה. בשאירו תלא רחמ', כדכתי' [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב אליו ואמ' מר [יבמות כ"ב ע"א] שארו זו אשתו, וכן בירושת הבעל לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מיכאן שהבעל יורש את אשתו, ביש נוחלין [ב"ב ק"ט ע"ב]. אבל לענין עדות, טעמא משום קרובי דעתא הוא והכא נמי הא איקרב לגבה משעת אירוסין ותו לא חזי לה חובה. ואפי' לחובה איפסיל לה דקרובין פסולין בין לזכות בין לחובה שמשעה שפסלן הכתוב לכל דבר נפסלו כדאמרי' לעיל. רב יצחק ז"ל וששאלתם בשביל אשתו ארוסה הפסול הוא לה ולקרובותיה או אינו פסול אלא לה לבדה, כך נראה לי כיון דלא נפסל לקרובותיה בהדיא אין בנו כח לפסלו להן ולרוחא דמילתא לא משהדינן ליה לכתחלה מהיות טוב אל תיקרא רע ואי משהיד לא פסלי' ליה.
ת"ר חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ומתני' ר' יהודה היא דקתני בבריתא ר' יהוד' אומ' חורגו לבדו. גיסו לבדו, הוא דפסול. אבל בנו וחתנו לא, אינן פסולין. מכשר בעל בת אחות אשתו, כלומ' אפי' בעל בת גיסו מאחות אשתו מכשר. לא צריכא למימר, דהוא כשר. דאמרי' רב חסדא אכשר באחי האח, וקימא לן מעשה רב. והאמ' ר' ירמיה לא נצרכה, מתני' דקתני בעל אמו הוא ובנו אלא לאחי האח. יש לו בנים וחתנים, כלומ' יש לו איסו' בנים וחתנים. ועוד האי דדייק וכו'. ה"ג בנוסחה של רב האחרונה ועוד האי דדייק ואמ' אף כמו הן אלו נאמ' בגיסו הוא ובנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר והא מתני' דתנן ובעל אחות אמו דהוא בנו מאחות אשתו וקתני סיפא וגיסו הוא ובנו וחתנו ולא קא מכשר בנו בין מאחות אשתו ובין מאשה אחרת ומהיכא נפקא ליה האי דוקיא אלא ודאי דברי שגגה הן ואין לסמוך עליהן ומתני' דפסיל בתרויהו אוקימנה (בר') [כר'] יהודה ור' יוסי דפליג עליה בבריתא ואמ' גיסו לבדו לאפוקי בנו מאשה אחרת הוא שיהא כשר אבל בנו מאחות אשתו דברי הכל פסול ואיפסיק היל' כר' יוסי. (היה קרוב ונתרחק וכו'), פיר' ומתני' דפסיל בתרויהו בבנו של גיסו בין מאחות אשתו בין מאשה אחרת. רבינו גרשום ז"ל גיסו לבדו אבל חתן גיסו שהוא בעל בת אחות אשתו כשר דכי אמרת בתרויהו בעל כאשתו אכתי לא הוי ליה אלא כבן אחיו שהוא שני בראשון ובקורבא רחוקא כזו לא אמרי' תרי זימני בעל כאשתו והוא הדין לבעל בת אחי חמיו דכשר וכך פיר' ר"ש ז"ל גיסו לבדו נפקא מינה דחתן גיסו כשר לו אבל בן גיסו פסול לו משום שהוא בעל אחות אמו ובבעל אחות אמו לא פליג ר' יוסי וכן נמצא לרב יצחק בתשובת שאלה מי שאמר גיסו לבדו לא מיעט בני גיסו מאחות אשתו אלא בני גיסו מאשה אחרת, וחתן גיסו בין מאחות אשתו בין מאשה אחרת, לפי שאינן בכלל ובעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו וכשאמ' גיסו הוא ובנו וחתנו כללם, ומי שאמ' גיסו לבדו הוציאם מן הכלל, וזה הפך מה שכתב בהלכות שבזו התשובה הוא אומ' יש לו בנים ואין לו חתנים ועל זאת הסברא יהיה הירושלמי [ה"ו] אליבא דר' יהודה וכבר פסקנו כר' יוסי, ולמה שכתב בהלכות יהיה הירושלמי על דעת ר' יוסי, וכן כתב רב' שמשון ז"ל גיסו לבדו וכל שכן חורגו אינם שוים דחורגו לבדו למעוטי בנו וחתנו וגיסו לבדו לאו למעוטי בנו דהא במתני' חשיב בעל אחות אמו והריני בן גיסו של בעל אחות אמי, והא דתנן במתני' אמ' ר' יוסי זו משנת ר' עקיבה לאו דוקא אכולה מתני' דהא אמ' ר' יוסי גיסו לבדו, אי נמי תרי תנאי אליבא דר' יוסי, ומדמסקינן הכא הל' כר' יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק דכל שכן שנים הנשואים בנות שתי (אח[י]ות או בנות שני אחים דכשרים. ר"מ ז"ל [הלכ' עדות פי"ג ה"ז—ט'] כל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה אבל אם היו ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה אין מעידין זה לזה וכן בעלי אחיות פסולין זה לזה והרי הן (כ)ראשון בראשון וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו אבל מעיד הוא לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת. ר' אפרים בן אבי אלרגן ז"ל, אטו היל' בלא טעמ' היא דבמקצתיהו פסלינן בנים וחתנים מאשה אחרת ובמקצתיהו לא פסלינן אלא בנים וחתנים דמחמת אותה אשה דמשום קורבא דידה אתי פיסולא, ואי מצית למימר דאיכא למאן דאמ' דבן גיסו וחתן גיסו שלא מחמת אשתו פסולין צריכה נמי למימר דבניהן וחתניהן כולן מאשה אחרת פסולין ומינה הוה מותבינן לרב חסדא דהא לא עדיף גיסו (הבעל) [מבעל] אמו דהשתא ומה בן גיסו וחתן גיסו מאשה אחרת לתנא דידן פסולין ואע"ג דקורבא דידהו משו' בעל כאשתו בני בעל אמו וחתן בעל אמו דקורבא דידהו משום אמו לא כל שכן דמיפסלי, וכיון דאכשר רב חסדא ולא אותביניה מינה שמעינן דתנא דידן לא איירי בבנים וחתנים מאשה אחרת כלל דליכא בעולם מאן דפסיל בכי הא כלל אלא תרי תנאי דבירושלמי אליבא דתנא דמתני' ולא אליבא דר' יוסי, ובר מן כל דין הא רב יוסף ואביי לא פשיטא להו דפוסל ר' יוסי בגיסים אהדדי אלא מספקא להו אי פסיל אי לא פסיל וכיון דמספקא להו בגיסין גופיהו מכלל דפשיטא להו דבניהן וחתניהן מאחיות נשיהן כשרין לבעליהן ולא תזוז מינה והיינו סברא דאדוננו גאון ז"ל והל' למעשה הוא ואין להשיב, ויש להשיב לדברי הגאון הא דתנן ובעל אחות אמו פסול לו דהוא הוי לבעל אחות אמו בן גיסו ואוקימ' בגמ' כר' יוסי וקשיא אדר' יוסי דאמ' גיסו לבדו ודוחק הוא שנאמר ובעל אחות אמו פסול לו והוא כשר לבעל אחות אמו דהינו בן גיסו.
<h2>דף כט.</h2>
איזה הוא אוהב זה שושבינו, המשתדל בשמחתו פסול הוא לו בימי חופתו, ובעי בגמ' ועד כמה כלומ' עד כמה היא השושבינות ומהדר מיום ראשון כלומ' מיום ראשון ואילך בטלה השושבינות וכשר להעיד, וטעמיה דר' יהודה מפר' בגמ' בבריתא והוא לא אויב לו [במדבר ל"ה] יעידנו, פיר' דהאי והוא אעד קאי דמעיד לו שחייב גלות והעד לא אויב לו לרוצח, ולא מבקש רעתו ידיננו, פיר' דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמ' ר' יהודה דהאי ולא מבקש רעתו אושפטו העדה קאי. לא נחשדו ישראל על כך, להעיד עדות שקר משו' איבה ואהבה. והוא לא אויב לו וכו', כלומ' ורבנן האי והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו דרשי ליה חד (לדין) [לדיין] והוא לא אויב לו (דבדין) [דבדיין] מודו דשונא לא ידון דלא חזי ליה זכותא. אבל עד כשר, דלא נחשדו ישראל על כך. וחד, ולא מבקש רעתו לפסול שני דיינין ששונאין זה את זה.
מתני'. כיצד בודקין את העדים, עידי ממון. מכניסין אותן, לבית הועד של ב"ד. ומאיימין עליהן, כדי שלא יעידו שקר ובגמ' מפרש רב אשי דהכי אמרי' שהדי שקארי אאוגריהו זילי, פיר' השוכרן מבזה אותן וקלים הן בעיניו דכתי' גבי נבות היזרעאלי [מלכים א' כ"א] והושיבו שנים אנשים בני בליעל ויעידוהו לאמר וכו' ברך נבות אלהים ומלך הנה יועצי המלך שהיו יועצים לשוכרן היו קוראין אותן בני בליעל. ומוציאין את כל האדם לחוץ, כדי שלא ישמעו עדותו של גדול שהן משיירין ויעידו כמו כן. הוא אמ' לי, הלוה אמ' לי. לא אמ' כלום, דעביד איניש דאמ' פלוני נושה בי כדי שלא להחזיקו בעשיר. עד שיאמ' בפנינו הודה לו, שיהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין להיותינו עדים בדבר, כך פיר' ר"ש ז"ל, ואין כל המפרשים מצריכין שיהיה המלוה עם הלוה עומד.
מתני'. שנים אומ' זכאי ואחד אומ' חייב זכאי, דכתי' [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות. אפי' שנים מזכין ואחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין, ואע"ג דאי הוה פליג עליהו הוה בטל במיעוטו כי אמ' איני יודע הוה כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשניים ואנן תלתא בעינן. גמ'. ר"ח ז"ל, ירושלמי [פ"ג ה"ח] כיצד דנין הדיינין יושבין והנידונין עומדין והתובע פותח דבריו שנ' [שמות כ"ד] מי בעל דברים יגש אליהם ר' יוחנן בשם ר' ינאי התובע תובע והנתבע משיב והדיין מכריע אמ' ר' סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שיאמ' פלוני אומ' כך ופלוני אומר כך. הוה מיקל לדיינא, היה מקלל הדיין שאומ' לבעלי דינין תקבלו עליכם עד אחד כשנים שהתורה אמרה [דברים י"ט] על פי שנים עדים. אלא אינון יימרון, אם ירצו יקבלו עליהם עד אחד יעשו כרצונם שכל תנאי שבממון תנאו קיים. כד הוה חזי זכו לבר נש וכו', פי' ר' אפרים ז"ל ודוקא מילתא דמהניא בדינא ולית בה טענאתא דשיקרא ודוקא לנתבע. ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן וכו', פי' שאין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו שניהם ואם העיד אחד מהן והוזם אינו נהרג ואם העידו שנים והוזמו נהרגין שעדות חבירו גרמה לו ליהרג ואם הוא קרוב נמצא שנהרג על עדות קרובו. ומנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינין וכו', אם אתה אומ' כן לא נמצא נהרג על פיו של דיין. ויש שגורסין ומנין שלא יהיו הדיינין קרובין לעדים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן. פי' מפיהן של דיינין הן נהרגין. ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומ' כן לא נמצא נהרג על פיו, פי' של עד חבירו ואם היה קרוב נמצא נהרג על פי קרובו. תנא, בתוספתא [פ"ה ה"ג]. לא זה את זה, לזכותו. ולא זה עם זה, להצטרף. ולא זה על זה, לחייב אותו. ר' אפרים ז"ל איכא מאן דפריש לא זה את זה בממון ולא זה על זה בעונשין וכן לענין עדו'.
מתני'. היו מכניסין, לבעלי דינין ור' נחמיה היא כדמפר' [ל' ע"א] שהיו מוציאין כל האדם לחוץ.
גמ'. בפנינו, שנעשינו עדים, פיר' רבנו האיי גאון ז"ל מדתנן הוא אמ' לי שאני חייב לו לא אמ' כלום עד שיאמ' בפנינו הודה לו, דקדקו חכ' כי אמירה שהיא הודאה אינה אלא שיאמ' להם הלוה היו עלי עדים או שאומ' להן המלוה בפניו אתם עדיו בהודאה זו ושותק ומיכן אמרו מסייעא ליה וכו'. משטה אני בך, שוחק הייתי בך בשביל שהיתה שואלני מה שלא היה. פטור, ואע"פ ששמעו עדים אתמול שהודה לו הואיל ולא אמ' להם אתם עדי. הטמין, ס"א הכמין, החביא כמו וארב לו וכמן ליה [דברים י"ט]. לא טעני' ליה. משטה היה בך אלא אומ' לו אחר שהודיתה שלם.
<h2>דף כט:</h2>
לא היו דברים מעולם, לא הודיתי לך מעולם והעדים מעידין ששמעוהו שהודה לו, דכדי, של חנם כלומ' הואיל ואותה הודאה דברי רוח היתה שהשטה בו. לא דכירי לה אינשי, ושכח אותה הודאה ויכול לחזור ולומ' משטה אני בך. בכילתא, יריעה הפרושה סביבות המטה. עירי ושכבי להוו עלך שהדי, רוצה אתה שיהיו כל השומעים מעידין עליך בין ניעורין בין ישינים שהיה זה מכיר בו שלא יודה בפני עדים אמ' שמא יהא סבור שכולן ישנים ויאמ' הן.
קב רשו, מלא קב שטרות יש עליו, תרגו' כי תשה ארי תרשי [דברים כ"ד]. מאן מסיק ביה זוזא, אמ' על עצמו למי הוא חייב מעות. אדם עשוי, לומ' לבריות מחויב אני מעות לפלוני להתרחק מעין רעה. שלא להשביע, ליראות שבע ממון. עכברא דשכיב אדינרי, עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן. כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, תוספת והכי נמי אמרי' בפר' גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שאמ' מנה לפלוני בידי אמ' תנו נותנין ואם לאו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו, והא דאמרי' התם שכיב מרע שהודה אין צריך לומ' אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא אמרי' דאמ' הכי שלא להשביע את בניו. אומ' ר"ת דהתם בשתבעוהו והודה דמשו' שלא להשביע לא היה לו להודות הואיל ותבעוהו. לרבנו יצחק ז"ל מה ששאלת ואמרת אם הודה בפני שנים ואמ' להם כתובו ולא אמ' להם אתם עדי יועיל או עד שיאמ' אתם עדי, תשובה אם אמ' להם כתובו הוא יותר כח מאתם עדי לפי שאם אמ' אתם עדי אינן רשאין [לכתוב] שטר עד שיאמ' להם כתובו ואם אמ' להם כתבו לו עלי שטר כותבין ואין לך יתר כח מן השטר.
וקנו מידו, כותבין שטר הודאה ואע"פ שלא אמ' להם כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד. ואם לאו אין כותבין, ואע"ג דאמ' להם אתם עדי וחייב לשלם לו אפי' הכי ניחא ליה דנהוי מלוה על פה ממלוה בשטר שהמלוה בשטר גביא ממשעבדי ומלוה על פה לא גביא אלא מבני חרי ואם עידיו רוצים לילך למדינת הים מוליכן לפני ב"ד והן שומעין דבריהן וכותבין לו אבל העדים שהן על פה אין רשאין לכתוב כלל. רב אמ' כותבין, דשלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר ויכולין לשנותה למלוה בשטר ולהיותן במקום הלוה לעשות שליח לכתבה. ורב אסי אמ' אין כותבין, עד דמימלכי ביה ויאמר להם כתובו. וחש לה רב להא דרב אסי, ר"ח ז"ל ואמר לא כתבי עד דמימלכי ביה וקימ' לן כוותיה.
האי אודיתא, שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו. מיכנפי ויתבי, שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנם ולא קיבצם לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמ' אי לא הוו אלא תרי הוה מודי ליה נמי קמיהו ולא הוה מהדר בתר ב"ד. כניף ואיתי איהו כתבינן, דמידכניף תלתא דעתיה אבי דינא ויש להם לכתוב ואע"פ שלא אמ' להם כתובו. עד דקבעי דוכתא, כדרך הדיינין. ושלחי שליחא בשמיהו ללוה למיתי קמיהו לדינא ואודויי דאמרי' הואיל ועמד בדין נעשית כמלוה בשטר (שגליוה) [שגלויה] לכל הילכך כתבינן. מכלל תשובה לרבי' יצח' ז"ל לדעת מר בר רב אשי לא כתבי' עד שישבו הדיינין במושב ב"ד וישלחו אחר הנתבע ויבא ויודה לפניהם אז תהיה הודאתו הודאה ואינו צריך לומ' אתם עדיי ולא כתבו לו עלי שטר אבל יש להם לכתוב עליו שטר הודאה וישתעבדו נכסיו מאותו היום במה שהודה לפניהם דקימ' לן דהודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא ותמצא זה בהלכות שלנו בפר' א' בבבא מציעא. איכא מאן דאמ' וכו', הוא רבי' חננאל ז"ל. היל' כוותיה, ולא אמרי' בכוליה תלמודא לית היל' כוותיה בר מהני תרי וכו' והאי סברא דרבנו האיי גאון ז"ל, וכן פסק ר"ג ז"ל. מיפך שבועה, בפר' שבוע' הדיינין [שבועות מ"א ע"א] סבירא ליה דאף בדאוריתא נמי מפכינן. וחיוארי, בפר' בהמה המקשה [חולין ע"ו ע"ב].
אין כותבין, עד שיאמ' להן כתובו. מקרקעי, קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו, והיל' כותבין, דהא כיון דאודי ליה דידיה היא ולא מיחסרא גוביאנא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמ' הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא היא, ומטלטלי אע"ג דאיתנהו בעיניהו, כגון דאמ' בגד זה לפלוני כלי זה לפלוני ולא אמ' להן כתובו אין כותבין כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאם ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה ובהודאה בפני שנים קאמ'.
ההיא אודיתא, שנים היו חתומין עליה. והבו ליה, למלוה ולא היה כתוב בה קנין. היינו דריש לקיש דאמ' וכו', בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"א] ובפרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א]. נעשה גדול, המוכר דקימ' לן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הכא נמי כיון דשנים לא מצו כתבי אלא ברשותו ודאי איהו אמ' להו. דאנן לא ידעינן, כלומ' יש דיינין הרבה שאינן בקיאין בהל' זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין.
<h2>דף ל.</h2>
דוכרן פתגמי, לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים אלא זכרון דברים והוא לשון דיינים, וכל לישאני דבי דינא, כל דבריה[ם] היו כותבין בלשון ב"ד ולא היו חותמין אלא שנים. ולא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, כדמצרכינן בכתובות [כ"ב ע"א] בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן. הא נמי ריש לקיש, דאמ' אין כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני ודאי תלתא הוו. לב"ד טועין, שסבורין שיהיו שנים כשרין לדין. לא צריך, למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא, גירס' דגמ' אמר לנא רבנא אשי לכתוב לו ואמרנא ליה לרבנא אשי דכיון דהוא היה שם מסתמא לא ציוה לפחות משלשה לכתוב, והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו הוה בימי רבינא ושניהם סדרו גמרא של תלמוד כדאמרי' רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו.
לא אמ' כלום, אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן. בשדה דבריו קיימין, דמה לו לשקר אם רצה היה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו. כל שאלו יכול ליטלן, כמות השדה שאלו רצה ליטלן היה נוטלן. כמוסר, אם נראה להן דבריו כמוסר לבניו באמת בלשון צואה. דבריו קיימין, ואם מת חייבין ליתנן לאותו פלוני שאמ' להם. במערים, שהיה מתירא שמא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו. לא אמ' כלום, ואם מת הרי הן שלהן. שהניח לו אביו, ולא אמ' לו היכן הם. בעל החלום, שר הממונה על החלומות בלילה. כך וכך הם, הגיד לו כמה חשבונם. לא מעלין ולא מורידין, ויכול להוציאן במקומן.
מיכתב היכי כתבינן, פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים. זכאי, פלוני יצא מב"ד זכאי ואינן מפרשין שאחד מהן חייבו. מדבריהם נזדכה פלוני, משמע שהיתה מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה (נז'דכ"ה) מסקי' בגמ' דאיכא ביניהו משום לא תלך רכיל פיר' כיון שפיר' ואמ' פלוני זיכה ופלוני חייב יש בו משום לא תלך רכיל כדתנן מנין שלא יאמ' אני הוא המזכה וחבירי מחייבין ת"ל לא תלך רכיל לר' יוחנן דאמ' זכאי סתם אית ליה משום לא תלך רכיל. ולריש לקיש דאמ' פלוני ופלוני מזכין לית ליה משום לא תלך רכיל דאי אמ' זכאי סתם מיחזי כשיקרא דמשמע שזיכו כולן ולא זיכה אלא מקצתן ולר' אלעזר דאמ' מדבריהם נזדכה פלוני לית ביה משום לא תלך רכיל ולא משום לא תשקרו דחייש לדמר ולדמר דכיון שסתם לית ביה משום לא תלך רכיל וכיון שאמ' מדבריהן דמשמע מדברי מקצתן לית ביה משו' לא תשקרו.
גמ'. עד שיראו שניהם כאחד, את העדות. ור' יהושע בן קרחה וכו', אמרי' בגמ' במאי פליגי איבעית אימ' סברא ת"ק סבר במנה דקא משהיד האי לא קא משהיד האי פי' זה אומ' בפני הלוהו מנה וזה אומ' בפני הלוהו מנה זה לא ראה את של זה וזה לא ראה את של זה נמצא שאין כאן עדו' שלימה במנה אחד, ור' יהושע בן קרחה סבר מכל מקום תרויהו משהדי דמנה קא רשי ביה. ואיבעית אימ' קרא והוא עד או ראה או ידע [ויקרא ה'] פי' האי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאלו השביע עד אחד ולא העידו פטו' ותניא [סוטה ה' ע"ב] ממשמע שנ' [דברים י"ט] לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד ומה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנ' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתו' אחד ואפקינהו רחמ' בלשון יחיד פיר' דכתי' והוא עד עד דחזו תרויהו כחד, ור' יהושע בן קרחה סבר והוא עד או ראה או ידע מכל מקום.
ואין עדותן מצטרפת, גיר' דגמ' ואין עידותן מתקיימת בב"ד לפסוק הדין על פיהן עד שיעידו שניהם כאחד וסתמא היא ולאו ר' יהושע בן קרחה קאמ' לה. ר' נתן אומ' וכו', אמרי' בגמ' במאי קא מיפלגי איבעית אימ' סברא ת"ק סבר עד אחד כי אתי לשבועה קאתי, פיר' עד אחד אין מחייבו ממון אלא שבועה הילכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שיכא תורת ממון בעדותו ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא קאתו, ור' נתן סבר אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא משהדי אלא קא מצ(ט)רף להו מר הכא נמי קא מצרפינן להו. ואיבעית אימ' קרא אם לא יגיד ונשא עונו [ויקרא ה'] ודכולי עלמא כלומ' ת"ק דר' נתן ור' נתן כרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה סבירא להו דאמרי בעינן שיראו שניהם כאחד דילפי' טעמ' מוהוא עד וגבי הגדה פליגי ת"ק דר' נתן סבר מקשי' הגדה לראייה דכתיב או ראה או ידע בחד קרא ור' נתן סבר לא מקשינן.
<h2>דף ל:</h2>
והיל' כר' יהושע בן קרחה, שמצטרפין אע"פ שלא ראו העדות שניהן כאחד. והיל' כר' נתן, ששומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו.
הודאה אחר הודאה, זה אומ' בפני הודה לו על מנה באחד בשבת וזה אומ' בפני הודה לו בשני בשבת מצטרפין דאמרי' אמנה דקא מודי קמי האי אודי קמי האי. הודאה אחר הלואה, זה אומ' בפני הלוהו באחד בשב' וזה אומ' בפני הודה לו עליו בש(י)ני בשבת מצטרפין דאיכא למימר אההוא מנה שהלוהו ביום ראשון קמי האי הודה לו ביום שני קמי האי. הלואה אחר הלואה זה אומ' בפני הלוה לו ביום ראשון מנה וזה אומ' בפני הלוה לו ביום שיני מנה אע"ג דאיכא למימר אמנה דקא משהיד האי לא קא משהיד האי דאי אמרת האי מנה הוא מיהו דאהדריה ליה למלוה והדר אוזפיה קמי האי כיון דאהדריה ליה בטלה עדות הראשו' אפי' הכי כולי האי לא חייש ר' יהושע בן קרחה אלא כיון דתרויהו משהדי דהאי נושה מנה בהאי עדות מעליא הוא. הלואה אחר הודאה, זה אומ' בפני הודה לו ביום ראשון שחייב לו מנה וזה אומ' בפני הלוה לו ביום שני מצטרפין דמכל מקום שניהן מעידין שחייב לו מנה.
<h2>דף לא.</h2>
מנה שחור, אחד העיד שהלוהו כספים ישנים. ואחד אומ' שהלוהו מנה לבן, כספים חדשים אע"פ שבגוף העדות מכחישין זה את זה מצטרפין וחייב לפרוע לו מנה שחור מכלל מנה לבן דסברי כר' שמעון בן אלעזר אליבא דב"ה. שיש בכלל מאתים מנה, ולא אמרינן שתיהן שקרניות אלא הלך [אחר] הפחותה שבהן. נחלקה עדותן, שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות. יש בכלל מאתים מנה, שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה. אחד אומ' חבית של יין וכו', או פקדון או הלואה והנתבע אומ' לא היו דברים מעולם וקס"ד שהעד האחד אומ' בפני הודה לו שיש לו אצלו חבית של יין ממש והאחד מעיד שבפניו הודה שיש לו אצלו חבית של שמן ממש ועל זה מקשי כמאן כר' שמעון בן אלעזר וכו'. כי האי גונא, דתרי מיני נינהו וכולי האי מכחשי אהדדי. לדמי, זה אומ' בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומ' דמי חבית של שמן דתרויהו משהדי אדמי חבית יין. אחד אומ' בדיוטה העליונה, הלוהו מנה. דיוטא, עלייה הבולטת לרשו' הרבים על פני רוחב הבית ובני רשו' הרבי' עוברי' תחתיה. וצירף עדותן, כר' יהושע בן קרחה דתרויהו מנה מחייבי ליה ואע"ג דמיתכחשי בבדיקות וחייב הנתבע לשלם.
לבתר עשרין ותרתין שנין, דאיתמר בבי מדרשא אפקה ההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה.
מתני'. כל זמן שהוא מביא ראייה, הבא לב"ד ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מב"ד חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו. סותר את הדין, בית דינו סותרין לו דין שפסקו ומחייבין את שכנגדו. כל ראיות, כל שטרות. הביא, ראיה שטר זכותו. לאחר שלשים יום אינו סותר, שאם היו לו ראיות היה מביאן בתוך שלשים יום ואלו שמא מזוייפות הן. גמ'. הל' כרשב"ג, דכיון דלא אמ' אין לי אע"ג דלא מצא בתוך שלשים יום שטר כשר הוא וראיה ראויה היא.
מתני'. הרי זו אינה כלום, שהרי אמ' אין לי (וחשיי) [וחיישי'] שמא זייף או שכר עדים. קרבו פלוני ופלוני וכו', אפי' רשב"ג מודי שכיון שהיה יודע בהן ואמ' אין לי ודאי שקרנין הן. פונדתו, חגורתו. גמ'. אין הל' כרשב"ג, דכיון דאמ' אין לי חישי' שמא זייף. אית לך עדים, שנפטר אביך מזה החוב. אית לך ראיה, שובר שפרע אביך זה החוב. אנן (ש'ה'ד'י') ידעינן במילי דאבוך, דפרעתיה. אפי' רבנן, דאמרי במתני' כיון דאמ' אין לי אינו סותר הכא מודו דסותר. דקטן במילי דאבוה לא ידע, לא ידע אם נפטר אביו מאותו חוב או לא. פ"א קרקע אחד הניח לו אביו והביא התובע עדים דשלו הוא אמ' ליה רב נחמן לינוקא אית לך שהדי או ראיה שלקחה אביך מאבותיו או ממנו או שאכלה אביך שני חזקה.
דנפק שטרא מתותי ידה, שהאמינוה הלוה והמלוה לשמרו. אותיות נקנות במסירה, המוסר שטר חוב לחבירו קנה החוב במסירת האותיות ומילתיה דר' בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"א] והכא נמי קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומ' פרוע. קלתיה, שרפתו. והוה מיפטר לוה הילכך מה לי לשקר היא ונאמנת. דאיתחזק בבי דינא, שכתוב בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד. ל"א שכתוב בו הנפק אישרנוהי וקיימנוהי הילכך אלים כוחיה דההוא שטרא ומשו' ההיא מילתא זוטא לא מרעינן שטרא דאיתחזק בבי דינא. יש מקשים דמכל מקום ניהמנה מגו דאיבעיא קלתיה אלא נראה לפר' איתחזק בבי דינא הכא שראוהו ב"ד בידה וכן ההוא דסוף מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד.
<h2>דף לא:</h2>
סימפון, שובר. ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו. יתקיים בחותמיו, יעידו עדים על חתימת ידיהן וכשר. אין עליו עדים, והרי הוא יוצא מתחת ידי שליש ולא מתחת ידי הלוה הואיל ושניהם מודים שמינוהו (לשה) [לזה] להיות שליש ביניהם כשר. או שיצא לאחר חיתום שטרות, בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת חתימות העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא עליה. קתני מיהת מתחת יד שליש הכא נמי הך איתתא ליהמנה. תיובתא, דהך לישנא דרב נחמן דאמ' לא מהימנה. ר"ח ז"ל וקימ' לן שהשליש נאמן וכן הלכה. עד שיסתום כל טענותיו, שיאמ' אין לי עדים או אין לי ראיה כדמפר'. אבל אם באו עדים ממדינת הים, שלא היה יודע בהן דמוכחא מילתא שלא שכר אותן. או היתה דוסקיא, פיר' שק של עור שהיו שטרות אביו מונחין בו. מופקדת ביד אחרים, דמוכחי מילתא דלאו זייופי זייף והשתא הוא דאשכח ראיותיו מביא וסותר.
התוקף את חבירו בדין, בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין חבירו רוצה לדון כאן אלא במקום הועד שיש שם תלמידי חכ' הרבה שיהא זה בוש מהן. ואחד אומ' נלך במקום הועד, משמע בין אמ' המלוה בין אמ' הלוה. כופין אותו, בעל דין שמעכב לילך עם בעל דינו למקום הועד. מי שנושה וכו', המלוה שנושה בחבירו מנה והלוה מבקש שילך עמו. יוציא, הוצאה בדרך עד שילך לבית הועד מנה אחר, אם כן אתה נועל דלת בפני לוין. אלא אם אין המלוה רוצה לילך כופין הלוה ודן בעירו אבל המלוה רוצה לילך והלוה אינו רוצה כופין אותו ועולה עמו דעבד לוה לאיש מלוה כדלקמן. שנתעצמו, שנעשו קשין זה לזה בלשון ערבי תשאגר"ו כמו ובין עצומים יפריד [משלי י"ח]. כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני וכו', לכל ב"ד שדן לפניהן אפי' לב"ד הגדול. כותבין ושולחין ושואלין. והתובע נותן שכר השליח כדאמרי' בבבא קמא [מ"ו ע"ב] מאי דכאייב ליה כיבא איהו אזיל לבי אסיא. והיבמה תלך אחר היבם להתירה, לעיר שהוא שרוי בה לחלוץ והוא אינו חייב לילך אחריה. אפי' מטבריה לציפורי, אע"פ שישיבת טבריה גדולה משל ציפורי תלך אחריו לציפורי, פ"א ואע"פ שאין בין עירה לעירו דרך רחוקה אלא כמטבריה לציפורי שהיא קרובה אין מטריחין אותו שילך לעירה אלא היא תלך לעירו. והא אמ' ר' אלעזר וכו', והא חזינן דפליג עליה ר' אלעזר לעיל ויהיב טעמ' למילתיה ומיסתבר טעמיה. הני מילי, דאמ' ר' אלעזר כופין אותו ודן בעירו. דניחא ליה למלוה, לדון בעירו. אבל היכא דלא ניחא ליה למלוה, לדון בעירו אלא לילך במקום הועד דכופין אותו והולך עמו למקו' הועד דעב' (לוו') [לו'] לאי' מלו'.
<h2>דף לב.</h2>
בדרישה וחקירה, חקירות (ובדיקות) [ודרישות] שחוקרין את העדים. דרישות, כגון שיאמרו כליו של לוה או המלוה שחורים או לבנים ארנקי שחו' או לבנה עומד היה או יושב. חקירות, בפרקין דלקמן [מ' ע"א] מפרש להו. שנ' [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ובדיני נפשות כתי' [דברים י"ג] ודרשת וחקרת. דיני ממונות בשלשה, כדילפי' בפ"ק.
דיני נפשות בעשרים ושלשה, במתני' בפ"ק ילפי' מדכתי' [במדבר ל"ה] ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופט' ועדה מצל' הרי עשרים, פי' עדה שופטת עשרה מחייבין ועדה מצלת עשרה מזכין אשמעי' קרא דצריך עשרים שאם יחלקו שיהיו עשר' מחייבין ועשר' מזכין ומנין לעדה שהיא עשרה דכתי' [שם י"ד] עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנ' [שמות כ"ג] לא תהיה אחרי רבים לרעות פי' אם הרוב מחייבין לא תלך אחריהם להרוג שומעני דלטובה לזכות הלך אחריהם אם כן למה נאמ' אחרי רבים להטות משום זכות לא אצטריכא ליה אלא אפי' לחיוב הלך אחריהם, ולא כהטותך אחרי רבים לזכות אני אומ' לך לנטות אחריהן לחובה אלא לזכות על פי אחד אפי' אין יתירין מזכין על המחייבין אלא אחד זכאי אבל לחובה עד שיהיו המחייבין עודפין על המזכין שנים והכי קאמ' לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד אבל אחרי רבים להטות בשנים אפי' לרעות, הילכך ע"כ כ"ב בעינן, ואין עושין ב"ד זוגות שאם יחלקו לחציין הוו להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד הילכך מוסיפין עליהן עוד אחד, ובגמ' [י"ז ע"א] פריך כיון דאין ב"ד שקול ומצרכת כ"ג הטייה לרעה על פי שנים לא משכחת לה ומתרץ לא משכחת לה אלא במוסיפין ודברי הכל דתנן בהיו בודקין [מ' ע"א] י"א מזכין וי"א מחייבין וא' אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין ב' דהוה ליה השתא ב"ד שקול דהאי דאמ' איני יודע כמאן דליתיה דאמי ופשו להו כ"ד ומשכחת לה לחובה על פי שנים י"א מזכין וי"ג מחייבין, ואם תאמ' למה יוסיפו שנים משו' דבעינן ב"ד ראוי לזכות ולחייב ואם לא יוסיפו אלא אחד אין כאן ב"ד ראוי לחובה שאם יחייב זה אין כאן הטייה לרעה על פי שנים הילכך על כרחין שנים יוסיפו ואם יזכו שניהם זכאי ואם יחייבו שנים חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים.
דיני ממונות פותחין, תחלת משאו ומתנו של דין. [בין] לזכות בין לחובה, באי זה שירצו. דיני נפשות פותחין לזכות, מפרשי בגמ' [ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרויהו אמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל ותניא כותיהו ר' אומ' אם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי [במדבר ה'] מיכאן שפותחין בדיני נפשות תחלה בזכות. דיני ממונות מטין על פי אחד וכו'. פרישנא לה לעיל.
מתני'. מחזירין, סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות מחזירין לזכות וכו', מפר' בגמ' [ל"ג ע"ב] ת"ר מנין לאחד שיצא מב"ד חייב ואמ' אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל [שמות כ"ג] ונקי אל תהרוג, ומנין לאחר שיצא מב"ד זכאי ואמ' אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל [שם] וצדיק אל תהרוג, פיר' נקי משמע נקי מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין. צדיק משמע שנצדק בדין ואע"פ שאינו נקי. הכל מלמדין זכות וחובה, ואפי' תלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. המלמד חובה מלמד זכות, דיין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו ולזכות. אינו חוזר ומלמד חובה, סברא הוא דבע[י]נן והצילו, ובגמ' [ל"ד ע"א] מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומ' לו שלא יחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכוחות אבל בשעת גמר דין שכבר חיזר על כל צדדיו ונראה לו שאין דבריו נכוחים חוזר ומלמד חובה.
מתני'. דנין ביום, משא ומתן של דין, וגומרין בלילה, אם רצו, וטעמא יליף לקמן בגמ' [ל"ד ע"ב]. ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, בגמ' [שם] יליף טעמא מדכתי' [במדבר כ"ה] והוקע אותם לה' נגד השמש ויליף דהוקעה היא תלייה.
מתני'. ודיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, אם זיכוהו ביום ראשון פוסקין דינו מיד והולך לו אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין את דינו לחובה אלא מלינין אותו עד למחר שמא ימצאו לו זכות הלילה, וטעמ' מפר' בגמ' [ל"ה ע"א] דכתי' [ישעי' א'] צדק ילין בה ועתה מרצחי(ן)[ם] פי' רגילין היו בתחלה להלין בה את הדין כדי לצדקו ועתה שאינן עושין הרי הן כמרצחים, רבא אמ' מהכא לימדו היטב דרשו משפ' אשרו חמוץ [שם] אשרי דיין שמחמץ את דינו כלומ' שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו. לא בערב שב', שאין יכולין לגמרו למחר אם יתחייב שאין מיתת ב"ד דוחה שב' ולהשהותו אי איפשר משנגמר דינו מפני עינוי הדין ובגמ' מפר' לה שפיר. גמ'. [ירושלמי ה"ו] כאן להלכה כאן לדברי תורה, פי' מה שאמרנו אסור לדון דיני ממונות בערב שב' מדברי סופרים ומה שאמרה המשנה דנין דיני ממונות בערב שב' דין תורה. לא יענה לא לזכות ולא לחובה דכתי' ועד לא יענה [במדבר ל"ה], ומה שאמ' בנפש למות דמשמע לחובה הוא דלא יענה הא לזכות יענה מוקי ליה בגמ' [ל"ג ע"ב] לאחד מן התלמידים שאמ' יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו דכתי' לא יענה בנפש למות.
גמ'. באחד בניסן בשמיטה, שנת השביעית ולקמן נפרש אמאי נקט שמיטה. זמנו כתוב, זמנו מוכיח שנכתב באחד בניסן בשמיטה והוציאו בעל חוב על חבירו [ע"י משכון] או על ידי פרוזבול שלא שמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתי' [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו. חיישי' שמא איחרו וכתבוהו, קודם לכן ראו המלוה במקום הכתו' בשטר והוטל עליהם לכתוב השטר ואיחרו מלכתבו עד אחד בניסן וכתבו במקום שאומרי' המזימין ולא כתבו בו שם המקום שנכתב בו אלא שם המקום שראו המלוה שם, ואע"ג דאמרי' בגיטין [פ' ע"א] כי יתביתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמימסרן לכו מילי בשילו מיהו אי כתוב שילו לא מיפסיל בהכי וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא נימרו להו והלא אותו היום עמנו הייתם בהינו.
שטרי חוב המוקדמין, ליכתב קודם המלוה פסולין דקא בעו למיטרף לקוחות מזמן הכתו' בשטר שלא כדין וקנסי' התירא אטו איסורא ופסול אפי' מזמן אחרון כדאמרי' באיזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א]. והמאוחרין, שבאו עדים ואמרו יודעים אנו במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב בשטר. כשירין, דמעליותא היא דקא מחיל ליה שיעבודא עד השתא, אלמא לא בעינן דרישה וחקירה דאם כן היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זייפא הוא ולא ראו עדים החתומין בו את המלוה הזאת ואי משום הנך אחריני תהוי כמלוה על פה ולא תטרוף לקוחות דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי דלית לה קלא, וכדאקשי' בגמ' מההיא מתניתא שטר שזמנו כתוב וכו' אמתני' דידן פרכינן תיקשי לך מתני' דתנן שטרי חוב וכו' ותרצי' הא דלא אותבי' ממתני' לא קשיא דעדיפא מינה קאמרי' כלומ' מתניתא דמותבי' מינה העדיפה והחזיקה כח בדבר זה יותר מאותה משנה דאשמעי' רבותא דאפי' שמיטה דאי לאו דדוקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתיהו לכתוב שטר מלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן דלא שכיחי אינשי דמוזפי משום דמתיראין מן השמיטה שלא תשמיט מעותיהן וליכא למימר איחרו וכתבוהו דלא מרעי ליה לשטריהו שהכל מרננין אחריו לומ' מזויף הוא שאין דרך להלוות בזמן שמטה אפי' הכי כיון דשביעית אינה משמטת עד סופה דכתי' מקץ תלינן באיחוריהו ומכשרינן, ומכל מקום מתני' קשיין אהדדי.
<h2>דף לב:</h2>
כאן בדין מרומה, בעינן דרישה וחקירה, מרומה, שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינין שיש טענת רמאי בדבריו, ורב סעדיה גאון ז"ל פיר' דין מרומה כגון שנראה לדיין שהעדים העידו בשקר שצריך לדרוש ולחקור אחריהן. צדק צדק, שני פעמים. אחד לדין ואחד לפשרה, צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחברו. ר"ב ז"ל אחד לדין ואחד לפשרה. כל זמן שאתה יכול להשוות ביניהן אתה דן שיהו שווין ואם לאו מפני הדוחק הטיל פשרה ביניהן שתקח דמים מזה המוקדם ותתן לזה המאוחר.
שתיהן טובעות, שתדחק זו את זו. זו אחר זו, שתלך אחת אל היבשה עד שתעבור חברתה ואחר כך תעבור היא. במעלות בית חורון, מקום צר ואין דרך לנטות וצריך האחד לחזור לאחוריו עד שמוצא מקום לנטות. אם עולים שניהם, כגון זה עולה מצד זה וזה מצד זה ופוגעין זה בזה בראש חודו של הר והבקעה עמוקה מימין ומשמאל. תדחה שאינה טעונה, ותעבור הטעונה והינו דין. קרובה, לעירה. ושאינה קרובה, שעירה רחוקה ממנה. תדחה קרובה, שאינה צריכה למהר הרבה וכגון ששתיהן שוות במשוי. מפני שאינה קרובה, אלו כולן דין. [ומעלות שכר זה לזה], זה המקדים יתן לזה המתאחר. אין רשאין לעבור עליו, שמא ירך לבבו ויתרשל. נפל רשאין לעבור עליו, דכיון שנפל אם יתעכבו בשבילו שמא יהרגו כולן דבמקום סכנה עסיקי' וחייהן קודמין ודוקא כשנפל חמורו אבל אם נפל הוא עצמו טוענין אותו משום לא תעמוד על דם רעיך וכו' ואם לא היה מקום סכנה אפי' (ולא) נפל חמורו אין רשאין לעבור עליו משו' והודעת להם וגו' [שמות י"ח]. רכוב, שרוכב אותו אדם. מעבירין את הרכוב מפני הטעון, כדי שיעבור הטעון משוי תחלה וכן כולם.
אחר חכ' לישיבה, לישיבת בית הועד ששם בית דינן קבוע כגון אחרי ר' אליעז' ללוד וכן כולם כל אחד זה מקומו. אחר חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה, פום פדיתא כדתנן בראש השנה [כ"ג ע"א] עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת האש ואמרי' מאי גולה ואמ' אביי פום פדיתא שעיקר ישיבת בבל היתה שם. אחר חכ' ללשכת הגזית, סנ[ה]דרי גדולה.
<h2>דף לג.</h2>
גמ'. דן את הדין, משנה היא בבכורות בפ"ד [כ"ח ע"ב]. מה שעשה עשוי, אלמא לא הדר. הא קתני סיפא אם היה מומחה וכו', מכלל דריש(ה)[א] לאו במומחה עסיקי'. כאן שיש גדול ממנו וגו', כלומ' בין רישא דקתני וישלם מביתו בין סיפא דקתני פטור במומחה ומשום הכי קתני מה שעשה עשוי וריש(ה)[א] היינו טעמ' דישלם מביתו שיש גדול ממנו בחכמה ובמניין שהיה לו לילך לשאל אותו, ור"ח ור"ש ז"ל פירשו להפך.
רב ששת אמ' וגו', ותרויהו בשאינן מומחין. טעה בדבר משנה, שטיעותו מצוי במשנה אין דינו דין לגמרי וחוזר. בשיקול הדעת, אינו חוזר וישלם מביתו ולקמיה מפר' ליה. אפי' טעה בדר' חייא ור' הושעיא, האי דבר משנה הוא דקאמרי' מי אמרי' דאפי' טעה בדבר תוספתא דר' חייא ור' הושעיא שהם סידרו סדר התוספתא וסתמו מה שסתמו ולא הויא עיקר כל כך כמשנתינו שסתמה ר' שהיה גדול מהן וכל הישיבה מצויה אצלו שהיה נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריים. בדרב ושמואל, במימרא דידהו שפסקו מסברות שלהן ולא הויא מתניתא אלא סברא. אטו אנן קטלי קני באגמא אנן, אחרי שאמרתי לך שאף הטועה בדבר (האמוריים) [האמוראים] חוזר מאי גריעות לן מאחריני, קטלי קני. קוצצים קנים ומלקטים עצים. וסוגיין בעלמ', רוב הדיינין נראה להם דברי השני.
רב חסדא אמ' וכו', מהדר לשנויי מתני' דדן את הדין וקסבר תרויהו במי שטעה בשיקול הדעת. כאן שנשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי, כגון שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה. לא נשא ונתן ביד, אלא ציוה לבעל הדין והוא עשה מחזיר הממון מזה שקיבלו לזה שנתנו. בשלמא חייב את הזכאי, שפיר מצית לאוקמה מה שעשה עשוי דקתני בה בשנטל מן הזכאי ממש בידו שלא כדין ונתנו לתובע. אלא זיכה את החייב, על כרחיך לא שייך האי לישאנא אלא במזכה את הנתבע שהיה חייב לשלם ואמ' לו פטור אתה דאין לשון זכאי אלא נקי ופטור. כגון שהיה לו משכון בידו, שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמ' לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה. טימא את הטהור, נמי משכחת לה נשא ונתן ביד דאגע בהו שרץ כשבא זה לשאל לפניו על דבר ספק הנולד לו בטהרותיו ואמ' לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טה[ו]רות. טיהר את הטמא, ונטלו הדיין עצמו ועירבו עם שאר פירותיו של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא. כדאמרי' התם אמ' אמימר, בכתובות בפר' אלמנה [ק' ע"ב]. נעשו, מקשי בגמ' [שם] נעשו ודאי טעו דתנן [ערכין כ"א ע"ב] שום היתומים שלשים יום וכו' ומתריץ אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח אבל ב"ד לא קמ"ל דאפי' ב"ד. כמי שטעו בדבר משנה, מאי היא דבר משנה דאמרי' התם [שבועות ל"ח ע"ב] היכי משבעי' ליה למחוייב שבועה דאוריתא ואמ' רב יהודה בשבועה האמורה בתורה דכתי' [בראשית כ"ד] ואשביעך בה' אלהי השמים מה התם באליעזר בנקיטת חפץ דכתי' [שם] שים נא ידך תחת ירכי אף כל הנשבעין בתורה בנקיטת חפץ ומאי ניהו ספר תורה. ואמרי' נמי בשבועות פר' שבועת הדיינין [שם]. האי דיינא דאישתבע בה' וכו', ולא אתפסיה לנשבע חפצא בידיה. בדבר משנה, דאמ' רב יהודה וכו'. ובהאי מסכתא וכו' בפר' קמא [ו' ע"א]. וקא חזינן פירושא וכו' דמומחה שטעה בשיקול הדעת וכו', למקצת שפיר קאמ' גאון ז"ל דהא לא תנן ואם היה מומחה לרבים מחזיר הדין אלא פטור תנן [בכורות כ"ח ע"א] ועל מה שעשה עשוי קימי', וסייעתא בלחוד דקא מסתייע גאון ז"ל לאו סייעתא היא אלא מיהא מתני' סייעתיה והל' למעשה כוותיה בהא ואפי' נשא ונתן ביד, דכולה מתני' בשנשא ונתן ביד היא.
<h2>דף לד:</h2>
גמ'. מנא הני מילי, דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בין ביום בין בלילה. בכל עת [שמות י"ח], דמשמע בין ביום בין בלילה. תחלת דין נמי, יהא בין ביום בין בלילה ואמאי תנן דנין ביום דמשמע ולא בלילה. לתחלת דין, משא ומתן. לגמר דין, איש פלוני אתה חייב.
וסומא באחת מעיניו וכו', רב האיי גאון ז"ל אבל סומא בשתי עיניו לגמרי אינו כשר ואפי' היו עמו שנים פקחים. ותנן, במס' נדה [מ"ט ע"ב]. לאיתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואין כשר לדון. סתמא אחרינא אשכח, (דמשכר) [דמכשר] גמר דין בלילה [דומיא] דסומא. סתמא דרבים, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. דהך סתמא, דמסכ' נדה דר' מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתי' [ויקרא י"ג] וביום הראות וגו' אף ריבים ביום ומה [נגעים] שלא בסומין דכתי' [שם] לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין. משום דקתני לה, למתני' דדנין בלילה. גבי הילכתא דדיני הכא בסנהדרין תנייה ר' גבי דיני ממונות ש"מ הוא עיקר למילף מינה דאלו ההיא דכל הכשר במסכ' נדה תנייה ר' אגב גררא דתנא התם כי הני מילי טובא בפר' בא סימן הילכך לא אליבא דהילכתא סתמה אלא משום דמצרף ותני הנך דדמו אהדדי כגון כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז ודכוותא טובא.
רצו כותבין, בלשו' עדות והיורשין יבואו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה. רצו עושין דין, הן השומעין רשאין ושליטים להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמה ששמעו. שנים אין עושין דין, דמתחלתן לא נראו להיות דיינין. אבל בלילה, שאינו ראוי לדון כותבין ואין עושין דין אפי' למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין.
<h2>דף לו:</h2>
מתני'. הכל כשרין, ואפי' ממזר. וישראל המשיאין לכהונה, המיוחסין וראויין להשיא בנותיהן לכהנים. גמ'. לאיתויי ממזר, שראוי לדון דיני ממונות. שום תשים עליך מלך [דברים י"ז], דיין, דכתי' [משלי כ"ט] מלך במשפט יעמיד ארץ. תרי בישראל כתיבי, בפרש' חליצה [דברים כ"ה]. לרב מארי בר רחל, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה היה שבא איסור אביו על רחל בת שמואל בגיותו ואחר כך נתגייר. בפורסי, כגון אגרדמים הממונה על השווקים ולשון יון הוא. כל משימות שאתה משים, ואפי' שררה קטנה.
<h2>דף מ.</h2>
היו בודקין אות(ו)[ן], אסידרא דמתני' דסליק מינה קאי אחר שאיימו עליהם היו בודקין אותן בשבע חקירות, ובגמ' יליף שבע חקירות מדכתי' בעיר הנדחת [דברים י"ג] ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ושאלת לא משמע חקירה עד דכתב היטב בהדיה, הא תלתא. וביחיד העובד ע"ז כתי' [דברים י"ז] ודרשת היטב הא תרי, ובעידים זוממין כתי' [דברים י"ט] ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר וגו' מזהירך הכתו' לדרוש היטב את העדים האחרונים המזימים את הראשונים, הרי שבע חקירות. וכולהו ילפי מהדדי בגזירה שוה, ומפר' בגמ' [מ' ע"ב] דמופנה הוא. באיזה שבוע, של יובל. באיזו שנה, של שבוע. בכמה בחודש, בעשרים או בעשרים וחמשה. באיזה יום, של שבת ואע"פ שאמרו בכך וכך בחדש אעפ"כ שואלין להם אי זה יום בשבת היה, לפי שכל ז' חקירות הללו באות להביאן לידי הזמה שמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר [ו]כששואלין אותן איזה יום והן אומ' ביום פלוני נזכרים עידי הזמה להזימם. באיזו שעה של יום, שמא אין עדים להזימם לכל היום ויש עדים להזימם לאותה שעה. באיזה מקום, שזו היא המועלת להביא את כל החקירות לידי הזמה דבלאו הכי לא מיתזמי. ר' יוסי אומ' וגו', טעמיה מפר' בבריתא בגמ' [מ' ע"ב]. מכירין אתם אותו, את ההרוג שמא גוי היה וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כשאר הבדיקות ואינן אלא להכחיש שמא לא יאמ' זה כדברי חבירו ותבטל עדותן והוא והן פטורין אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר מז' כדאמרי' בגמ'. העובד ע"ז, אם מעידין בכך שואלין. את מה עבד, פעור או מרקוליס. במה עבד, בשחיטה או בהשתחויה.
<h2>דף מא:</h2>
גמ'. עד מתי, אם לא בירך היום מברך למחר. על החדש, על הלבנה בהתחדשה. עד שתתמלא פגימתו, אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים שהרי כבר נושנת היא. עד שבעה וכו', תרויהו סבירא להו כר' יוחנן דאמ' עד שתתמלא פגימתו מיהו רב יהודא סבר מילוי פגימה דאמ' ר' יוחנן למיהוי כי יתרא כמו יתר של קשת שתהא כל פגימת הקשת מליאה עד היתר דהינו חצי עיגול והאי לסוף ז' הוא. ונהרדעי סברי מילוי פגימה דר' יוחנן עד דתהוי כי נפיא עגולה במילואתה.
<h2>דף מב.</h2>
אלמלא לא זכו ישראל, למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן מגזירה שוה דיין. הילכך, הואיל וכמקביל פני שכינה הוא מעומד באעי ברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקביל.
<h2>דף מב:</h2>
נגמר הדין, לחובה. מוציאין אותו לסקלו, איידי דסקילה רישא דכולהו ארבע מיתות היא מפרש מילי דידה ברישה והדר מפרש שארא בפרקי דלקמן כסדר. חוץ לב"ד, רחוק מב"ד קצת. שנ' הוצא [ויקרא כ"ד], אלמא לאו במקום הועד קטלוה, ובגמ' מפר' דחוץ לשלש מחנות הוה, ומה שאמרה המשנה חוץ לב"ד נפקא מינה אם יצאו ב"ד וישבו חוץ לשלש מחנות עבדי' בית הסקילה חוץ לב"ד כי היכי דלא ניתחזי ב"ד רוצחנין אי נמי כי היכי דתיהוי ליה הצלה. והסודרין בידו, לקמיה מפר' למאי מיבעי. והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו, אדם רוכב על הסוס ונמשך לצד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הסוקלין ולהציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין. אמר אחד בב"ד יש לי ללמוד עליו זכות. הלה, העומד על פתח ב"ד והסודרין בידו. והסוס רץ, ורוכב הסוס מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגין ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יש טעם בדבריו של זה, קצת ראיה הדומה לזכות, ובגמ' פריך מנא ידעי הנך סוקלין אם יש ממש בדבריו אם לא וכי שלוחים הללו תלמידים בעינן שיהו סוקלין, ומתריץ דמסרינן ליה מפעם שנייה ואילך שני תלמידים לילך עמו ובגמ' מפר' אמאי לא מסרינן ליה מפעם ראשונה.
<h2>דף מו.</h2>
גמ'. שמעתי, מרבותי. שב"ד מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש מיתה. שלא מן התורה, ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו מחוייב אלא מפני צורך שעה. לעשות סייג, גדר. לא שראוי לכך, דשבות בעלמא הוא מדרבנן. אלא שהשעה צריכה לכך, שהיו פרוצים בעבירות מפני שהיו רואים בלחצם של ישראל שהיו היוונים גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהן. שהטיח, בא עליה. תחת התאנה, מקום גלוי.
ולא זו בלבד, ולא הנסקל בלבד שהלינו עובר עליו בלא תעשה שנ' [דברים כ"א] לא תלין נבלתו על העץ. אלא כל המתים, הלנתן בלא תעשה כדמפר' בגמ' [ע"ב] מרבויא דתקברנו. ולא היו קוברין אותן אצל אבותיהן, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק [כך] מפר' לה בגמ'. שתי קברות, מפר' בגמ' [מ"ז ע"א] טעמ' דהל' למשה מסיני הן שתים ולא ארבע. נתעכל הבשר, כבר נתכפר לו במיתתו ובביזיונו. מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיו. ולא היו מתאבלין, עליהם, כדי שיהא בזיונן כפרה להן. אלא אוננין, בלבם ואין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב.
<h2>דף מו:</h2>
גמ'. מה ת"ל וגו', [מריבויא] דריש כל המתים דלא ילין, וגבי ר' אלעזר ב"ר שמעון שהלינוהו עשרים וארבע שנים בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"ב] לכבודו הוה כדמפרש התם.
<h2>דף מז.</h2>
והנה ראו את הגדוד [מלכים ב' י"ג], אלו לא ראו את הגדוד לא קברוהו אצל אלישע. ויחי ויקם על רגליו, ואותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו והמיתו האריה וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר לפני המקום והחיהו. ולביתו לא הלך, כלומ' כשנתרחק מקבר אלישע חזר ומת, ושמעי' מינה שלא היה אלא כדי שלא יהא רשע קבור אצל צדיק. ר"ח ז"ל סוגיא דשמעתא מת מתוך רשעו מיתתו לא הויא ליה כפרה וכן אפי' נהרג מתוך רשעו אין לו כפרה עד דמטיא ליה צערא דקיברא ומשו' הכי אין חיוב אבילות בקרובי הנהרג דדין אבילות משיסתם הגולל חילא אבילות ועת סתימת הגולל עדין רשע הוא ואין חייבין להתאבל על רשע, מתי הויא ליה כפרה בתר דחזאי צערא דקיברא והואיל ונדחית האבילות נדחית לגמרי כדתנן לא היו מתאבלין אלא אוננין ואי אמרת כיון דמידחאזו צערא דקיברא איכפר להו למה לי עיכול דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן, משו' דלא איפשר ליטלן מההיא שעתא מפני שהוא נבקע ומסריח ולא איפשר לאפוקיה מקבריה, אבל הרוגי מלכות דשלא כדין נהרגין מיד הויא להו כפרה מדכתי' [תהלים ע"ט] נתנו את נבלת עבדיך וכו' וקימ' לן חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דהוו מיחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרו להו עבדיך ש"מ הריגה כפרה להו.
<h2>דף מז:</h2>
לאישתא בת יומה, ביום ראשון שלה והיו מתרפאין באותו עפר. אמרו ליה לשמואל, משום דמת וכל הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה במרים כתי' [במדבר כ'] ותקבר שם, ובעגלה ערופה כתי' [דברים כ"א] וערפו שם, ורבא גמר שם שם מע"ז, דכתי' [שם י"ב] אב' תאב' את כל המקומות אשר עבדו שם. יאות הן עבדין, כדמפר' שהקרקע אינו נאסר. ע"ז לא מיתסרא במחובר, דכתי' [שם] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכא נמי בקבר במחובר לא מיתסר.
שלש קברות הן, חלוקין בהילכותיהן. קבר הנמצא, וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזילה נקבר. הידוע, שנקבר שם מדעת בעל השדה. וקבר המזיק את הרבים, שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאין באהלו. מותר לפנותו, שלא קנה מקומו. מקומו טהור, שאע"פ שגזרו טומאה על הקברות ואע"פ שניטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע"ג דאיסורא דאוריתא הוא לפי שאין תורת קבר עליו. קבר הידוע אסור לפנותו, מפני שניקבר שם מדעת בעל השדה. מקומו טמא, גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. ואסור בהנאה, איסורא דאוריתא כדאמרי'. קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו, מפני נזקן של רבים. פנהו מקומו טהור, דלא גזר עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאוריתא היא ולא פקעא. בקבר בנין עסיקי', שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותה בע"ז בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לעניין ע"ז וקבר לע"ז איתקש.
האורג בגד למת, לאחר שמת. הזמנה, שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו. מילתא היא, כאלו כרכו בו. האי סודר דאזמניה למיצר ביה תפילי אסיר וכו', דאיכא תרתי הזמנה ועשייה. אזמניה ולא צר ביה וכו', הזמנה לאו מילתא היא. צר ביה ולא אזמניה וכו', אקראי בעלמ' הוא, והיל' כרבא ורב חסדא, ובגמ' מפר' טעמ' דאביי ורבא, אביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא פי' דעגלה ערופה קדשים היא דכתי' בה כפרה [דברים כ'] כקדשים ומיתסרא בהזמנה כקדשים, אף האי נמי בהזמנה מיתסר, ורבא גמר שם שם מע"ז מה ע"ז בהזמנה לא, האי נמי בהזמנה לא, פי' ע"ז לא מיתסרא בהזמנה להדיוט דתניא [ע"ז מ"ד ע"ב] האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז.
<h2>דף מח.</h2>
מותר מתים למתים, גבו צדקה למיתי מצוה או עניים מתים והותירו מהן יניחו לצורך מתים אחרים. גבו למת זה, לשם מת פלוני. ליורשיו, להנות בהן דהזמנה לאו מילתא היא. היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, זורקין בגדים עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומחמת צער מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו. מצוה על אחרים, הרואין אותן. להצילן, וליטלן מעליו. דאין לך השב[ת] אבידה יותר מזה.
<h2>דף מח:</h2>
שלא נגעו במיטה, אלא הצילום מן האויר. במיטה הנקברת עמו, שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקברה עמו. משום דמיחלפי בתכריכי המת, ואתו למימר תכריכי המת מותרין אבל במיטה שמת בה ואין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דהא לא מיחלפי בתכריכי המת ומשו' הזמנה ליכא.
והניח בו תפילין אסור וכו', דאיכא תרתי הזמנה ועשייה אבל לא הניח בו תפילין מות' להניח בו מעות דהזמנה לאו מילתא היא. הניח בו תפילין, בלא הזמנה מותר דאקראי בעלמ' הוא.
<h2>דף מט:</h2>
ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה שריפה הרג וחנק, דוקא נקט סידרא, סקילה חמורה משריפה, ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק, ונפקא מינה למתחייבין שתי מיתות ב"ד דקימ' לן [פ"א ע"א] דנידון בחמורה. ור' שמעון אומ' וכו', בגמ' [נ' ע"ב] מפר' טעמ' דכולה מתני' וטעמ' דרבנן ור' שמעון מפר' שפיר. זו מצות הניסקלין, שנזכר בפר' העליון בית הסקילה גבוה שתי קומות וכו' ומשו' דבאעי למיתני הנישרפין והנהרגין והנח[נ]קין כיצד נקט להא. גמ'. על הסדר נאמרו, דוקא נשנו הקודמת במשנה קודמת לחברתה אם נתחייב שתי מיתות. מדקא מפליג ר' שמעון, דלא קא חשיב כת"ק. שאם היו נוהגין בו קודש, דכתי' [ויקרא כ"א] וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון [נדרים ס"ב ע"א]. נוהגין בו חול, שאינו פותח ראשון ואינו מברך ראשון. נוהגין בו בזיון וכו', להכי כתי' את אביה היא מחללת ולא כתי' אותו היא מחללת לומר שמזכירין אותו לגנאי ומקללין אותו.
<h2>דף נה:</h2>
מתני'. המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם, אמ' ר' יהושע בן קרחה וכו', פיר' עד שיפרש את השם שיזכיר את השם, אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור. כל היום דנין וכו', כלומ' כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת העדים היו דנין אותו בכינוי, האי כינוי לאו כינוי השם קאמ' אלא ב"ד היו מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים, כל מי שמהפך את דבריו ומדבר באדם ותולה באחר קרי לה כינוי בלשון חכמים כמו ואל אדם לא אכנה [איוב ל"ב], כלומ' היו דנין עמהן ובודקין אותן היאך אמ' כך אמר יכה יוסי את יוסי, להכי נקט יוסי דארבע אותיות יש (בשם) [כשם] בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות, ולהכי נקט יכה זה את זה דילפי' בגמ' [נ"ו ע"א] דאינו חייב עד שיברך שם בשם. נגמר הדין, ובאו לומ' חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהן אלא קללת כינוי. אלא [מוציאין כל אדם לחוץ], דגנאי להשמיע ברכת השם לרבים. וקורעין בגדיהן. ולא מאחין, עולמית, וטעמ' מפר' בגמ'. אף אני, שמעתי כמוהו ואינו צריך לחזור ולהזכיר ברכת השם.
<h2>דף ס.</h2>
גמ'. בזמן הזה, שאנו בגלות ואין אימת ב"ד מוטלת [עליהם] לדון חייבי מיתות. נתמלא כל הבגד קרעים, לפי שהדבר תדיר שאין מתיראין מב"ד, ובזמן הזה הוא דלא קרעינן משו' דאם כן נתמלא כל כולו קרעים אבל בזמן ב"ד קורעים אגוי ואכינוי דהא לא בקיאי בשם המיוחד, מכלל דישראל אפי' אכינוי קרעי' בזמן הזה וכן כתב ר"מ ז"ל [הלכ' ע"ז פ"ב ה"י].
<h2>דף סג.</h2>
גרסי' בגמ' כי אתא רבין אמ' ר' אלעזר על כולם אינו לוקה, פי' המגפף והמנשק וכו' אינו לוקה דהוה ליה לאו שבכללות דכתי' [שמות כ'] (לא תעבדום) [ולא תעבדם]. חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, ומקשי בגמ' הני לאו שאין בו מעשה נינהו ואמאי לקי, ומוקי לה כר' יהודה דסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וכתב ר"מ ז"ל [הלכ' ע"ז פ"ה ה"י] הנודר בשם ע"ז והנשבע בה לוקה, שנ' ושם אלהים אח' לא תזכירו ולא ישמע על פיך, אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי, ואסור להשביע לגוי ביראתו ואפי' להזכיר שם ע"ז שלא דרך שבועה אסור, וקשה לי דבריו שפסק שלוקין על לאו זה שאין בו מעשה שהעמדנו זאת המימרא לר' יהודה, והנה הוא פסק במסכת מכות שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה.
<h2>דף סג:</h2>
מתני'. הנודר בשמו, בלשון נדר קונם כל פירות העולם עלי בשם ע"ז פלונית אם ארחץ. והמקיים, לשון שבועה תרגו' שבועה קיימא. עובר בלא תעשה, ושם אלהים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג]. גמ'. שמור לי, המתן לי, כמו ותשמור על חטאתי, אבל שַמֵר לשון שמירה. בצד ע"ז פלוני, שנמצא מזכיר שם ע"ז. ונשבע לו בע"ז שלו והתורה אמרה וכו', ר"ח ז"ל, וכתיב נמי [יהושע כ"ג] לבלתי בוא בגוים הנשארים האלה אתכם ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביע ולא תעבדום ולא תשתחוו להם, מיכן שאסור ישראל להשביע גוי בע"ז שלו.
תוספת. אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי אומ' רבי' שמואל דכל שכן שבועה עצמה דאסור לקבל ממנו, ור"ת אומ' (דאף) [דאם] נשתתף מותר לקבל שבועה קודם שיפסיד כדאמרי' בפר' קמא דע"ז [ו' ע"א] דמלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה, ומיהו יש לחלק דהתם ספק והכא ודאי, ועוד מיתי ר"ת ראיה דקאמ' אבות בר איהי (בפ"ק) [בפ"ב כ"ח ע"א] דמגילה תיתי לי דלא עבדי שותפותא בהדי גוי ומאי רבותיה כי ההוא דפרק כל כתבי [שבת קי"ח ע"ב] תיתי לי דקיימי שלש סעודות משמע שלא היו כולם נזהרים, ועוד בזמן הזה כולם נשבעין בקדשים שלהם ואין תופשין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין עמהם שם שמים וכונתם לישו הנצרי מכל מקום אין זה שם ע"ז, וגם דעתם לעושה שמים וארץ, ואע"פ שמשתפים שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף. ולפני עור לא תתן מכשול ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך.
דכתיבא באוריתא, בכתבי הקודש. ק(ו)רס, נתרז לשון מוציא רעי. כרע בל, כלומ' על ברכיו נתרז כאדם שפורע ונפנה והיינו בזיון ע"ז וליצנותא דמשתעי בה קרא דקאמ' הכי ק(ו)רס ולא כתי' נפנה לשון נקיה. וכתי', קרא אחרינא סמוך לו. קרסו כרעו יחדיו ולא יכלו מלט משא, מפני הרעי שבנקביהם לא יכלו לסבול ונתרזו מתוך שאין יכולין להעמיד עצמן מלפנות קורסים תחלה קודם שיפרעו. כבודו, משוי עגבותיו שבהן הכבדות לו, והכי קאמ' לעגלות בית און על העגלים שבבית אל. יגורו, ידאגו. שכן שומרון, יש לשכיני שומרון לגור ולירא שתבא עליהם מפלה, כי אבל עליו עמו, על מפלתו ושברו של ע"ז שיטלנו סנחריב וילך לו, וכמריו עליו יגילו על כבודו, אבל הכומרים שהיו נושאין אותו שמחים עליו על שנקצצו עגבותיו שלא היו יכולין לנשאן ועכשיו גלה ממנו כובד משאו ואע"ג דלא בעלי חיים נינהו משתעי בהו קרא לשון גנאי.
<h2>דף סה.</h2>
וחבר חבר, מחבר חיות ובהמות ונחשים על ידי לחשים. חבר גדול, מאסף ביחד בהמות גדולות על ידי כישוף. חבר קטן, מחבר בהמות קטנות. ואפי' נחשים ועקרבים, ואפי' חבר דנחשים ועקרבים דנימא מותר לעשות כן כדי שלא יזיקוהו. דצמד, מחבר במכשפות, אע"ג דלא קא מיכוון אלא כי היכי דלא ליזקו (אינאשי) [אינשי] ולכך מחברן שדוחקין זה את זה ונלחמים זה עם זה ואינן מזיקין אחרים אפי' הכי אסיר דאיכא לאו. אקשי' ואמרי' ולר' יוחנן מאי שנא וכו', עיקר דברי ר' יוחנן שהעמיד הבריתא [ס"ג ע"א] שאמרה אינו חייב פי' חטאת אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח קיטור ניסוך והשתחויה לדעת רבנן שכך אמרו בכרתות [ג' ע"א] יצא מגדף פי' שאינו חייב חטאת שנ' [במדבר ט"ו] תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא המגדף שאינו עושה מעשה, ופיר' ר' יוחנן שכפיפת קומת המשתחוה הויא מעשה. ועל זה מקשי ולר' יוחנן מאי שנא כפיפת קומתו דהויא מעשה ומאי שנא הקצת שפתיו דלא הויא מעשה. פיר' הקצת שפתיו שמקשקש בשפתיו ועושה מעשה מועט כשמברך השם. הואיל וישנו בלב, משום דכתי' [יחזקאל י"ד] למען תפוס את בית ישראל בלבם דהינו כופר בעיקר כדאיתה בפ"ק דקידושין [מ' ע"א] שהקב"ה מצרפה למעשה. הואיל וישנן באיה, בלשון (ערבי) [ארמי] איה כמו הין בלשון הקודש.
<h2>דף סה:</h2>
פתו נפלה מפיו, לא יצליח היום. הפסיקו בדרך, ואין יפה לצאת. נחש בא לו מימינו, ואינו סימן יפה. אל תתחיל בי שחרית הוא, כשבא המוכס או הגבאי לגבות מבני העיר ובא אצל אחד אומ' לו אל תתחיל בי לגבות לפי ששחרית הוא ראש חדש הוא, לך תחלה אצל אחרים. ובעופות, ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן המשים לעצמו סימנין אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכל כיוצא בדברים הללו, וכל העושה מעשה מפני דבר מכל אלו הדברים לוקה, כך פי' ר"מ ז"ל.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה, סדר נסקלין דתנא בפרקין דלעיל קא מסיים הילכותיהן ואזיל. משיביא שתי שערות, אבל מיקמי הכי לא מיענש כדמפר' ואזיל שעדין לא בא לכלל מצוות. ועד שיקיף זקן, שיהא הזקן מוקף שיער סביב הגיד כולו. התחתון ולא העליון, והאי זקן דאמור רבנן התחתון אמרו סביבות הגיד ולא העליון זקן ממש אלא שדיברו חכ' בלשון נקייה. שנ' [דברים כ"א] בן ולא איש, וזה משהקיף זקן איש הוא, ואע"ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיוביה מקמי [שיביא] שתי שערות דקטן פטור מפני שלא בא לכלל המצוות הילכך חיוביה בתר הכי הוא, ואע"ג דמכי איתי שתי שערות חייב לענין כל התור' כולה מיהו כי מעיט קרא לאו בתחילת אישותו מיעטיה כדמפר' בגמ' בן הסמוך לגברותו של איש, בתחילת אישותו חייביה, דהאי ולא איש דקאמרי' לאו קרא הכי כתי' אלא לשון חכ' הוא ולא איש דוקא ולאו בתחלת אישות קאמ' דפטור. אמרי' בגמ' [ס"ט ע"א] אמ' ר' כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים, דאפי' לא הקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה לאחר שעברו שלשה חדשים לאחר שהביא שתי שערות, ואקשי' עליה בגמ' והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון. ומתריץ הקיף אע"פ דלא מלו שלשה חדשים מלו ג' חדשים אע"ג דלא הקיף. וגרסי' נמי תאני ר' חייא עד שתקיף עטרה, פיר' תאני ר' חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שתקיף עטרה, פיר' כמו עטרה, וכי אתא רב דימי פירשה דלהכי תנא עד שתקיף עטרה לאשמועי' דהקפת זקן התחתון דקתני מתני' הקפת הגיד קאמ' סמוך לבצים ולא הקפת הכיס של בצים דהוי לבתר הכי טובא. שאלינן בגמ' היכא אשכחן בשאר עונשין דענש הכתו' את הקטן דהכא ניבעי קרא דניפטריה, ומתריץ אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג דניבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין יהרג, אלא על שם סופו נהרג סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, וכיון דאינו נהרג על שם חטאו סד"א קטן נמי חייב קמ"ל קטן פטור דכתי' וכי יהיה לאיש בן הסמוך לגברותו של איש, כלומ' כשמגיע לכלל אישות הבן הזה הכתו' קורא לו סורר ומורה.
<h2>דף עג.</h2>
מתני'. ואלו שמצילין אותן, מן העבירה. בנפשו, נתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה. הרודף אחר חבירו להרגו, מפר' בגמ' דגמר בהקישא מנערה מאורסה, דכתי' [דברים כ"ב] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה מקיש רוצח לנערה מאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילה בנפשו, ונערה מאורסה גופה מנא לן דכתי' [שם] ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להצילה בנפשו, והאי ולנער לא תעשה דבר דרשי' הכי נער זה זכור, נערה זו נערה מאורסה, פי' נער כתי' וקרינן נערה נדרש מקרא ונדרש מסורת, נער להביא את הזכור, נערה כמשמעה, חטא אלו חייבי כריתות, מות אלו חייבי מיתות ב"ד, כלומ' ולא חייבי לאוין, ופי' בגמ' דצריכי כולהו, והקשה בגמ' וניכתוב רחמנא חטא מות ולא בעי נער נערה פי' דאיתרבו להו כריתות ומיתות ב"ד ולא בעי נער נערה שהרי הן בכלל אחד, ומתריץ אין הכי נמי ואלא נער נערה למה לי חד למעוטי ע"ז וחד למעוטי בהמה ושבת. אבל הרודף אחר הבהמה, לרבעה. והרוצה לחלל את השבת ולעבוד ע"ז וכל שכן שאר חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאינן עריות, דלא ניתן להציל בנפשו אלא מדבר שהיא עבירה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכור ונערה מאורסה, ומיהו רוצח בהדיא כתי' ביה והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות, וע"ז משום דס"ד תיתי בקל וחומר כדמפר' בגמ' [ע"ד ע"א], ושבת נמי ס"ד תיתי בגזירה שוה.
גמ'. לא תעמוד, לא תעמיד עצמך על דמו אלא הצילהו. ואגיר אגירי נמי חייב, לשכור עמו כדי להצילו ואפי' הוא נותן שכרם מממונו. אלמנה לכהן גדול, כהן גדול הרודף אחר אלמנה לאונסה אע"פ שיש שם פגם דקא משוי לה חללה אין מצילין אותה בנפשו כדפרשי' דלא ניתן להציל בנפשם אלא חייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא חייבי לאוין. (נעברה) [נעבדה] בה עבירה כבר אין מצילין דהא איפגימא לה וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחירות.
<h2>דף עד.</h2>
נתזא, שם האיש. יעבור ואל יהרג, דכתיב [ויקרא כ"ב] וחי בהם ולא שימות בהם. חוץ מע"ז וגילוי עריות וכו', לקמן יליף לה. ואהבת את ה' אלהיך וכו', משמע שלא תמירנו בע"ז. לכך נאמ' וכו', כלומ' תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך. וכי מה למדנו מרוצח מעתה, כלומ' אין אנו צריכין ללמוד לנערה מאורסה מרוצח אם לפטרה הא כתי' [דברים כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר. אלא הרי זה בא ללמד, לנערה מאורסה ונמצא אף למד ממנה ועתה מפר' מה בא ללמד. מקיש נערה מאורסה לרוצח וכו', ומה שלמד ממנה פירשנו במשנה מה נערה מאורס' ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח וכו'. מה רוצח יהרג ואל יעבור, תוספת [ע"ד ע"ב], ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו הני מילי קודם שיהרוג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין [אותו] על התינוק ומתמעך מסתברא דאין חייב למסור עצמו דמצי אמ' אדרבה מאי חזית דדמה דחבראי סומק טפי אדרבה דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה. אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור, גרסי' ודלא כגירסת ר"ח ז"ל והכי פירושא דאבועל קאי דעביד מעשה אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה והבועל עצמו אין לומ' אנוס הוא דאמ' רבא בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ג ע"ב] אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת דאם אומרי' שיהרג או יניח שיביאוהו על הערוה ויודע שאם יביאוהו אי איפשר שלא יתקשה (ו)לא מצינן למימר דלא (למימר) עביד מעשה שקישוי חשוב כמעשה, ואם היה כבר מקושה ועומד והגוים מביאין אותו על הערוה התם ודאי יש אונס ואין לו למסור עצמו כך פיר' רבי שמשון ז"ל. סברא הוא, דלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי איבוד נפש ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא איבוד נפש והוא לא יעבור דכי אמ' רחמנא לעבור על המצוה משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נפשם של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף יש כאן איבוד נפש למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הילכך דבר המקום לא ניתן לידחות. מארי דוראי, אדוני עירי וגוי הוא. מאי חזית דדמה דידך סומק [טפי] דילמ' דמא דחברך סומק טפי, מי יודע שיהא דמך נאה וחביב מדם חבירך שמא דם חברך יותר חביב מדמך. הילכך אין כאן לומ' וחי בהם ולא שימות בהם שלא התיר לך הכתוב אלא מפני שחביבה נפש ישראל להקב"ה וכאן שיש איבוד נפש חבירך לא ניתן דבר המלך לידחות שציוה על הרציחה.
לא שנו, שיעבור ואל יהרג בשאר מצוות. אבל בשעת השמד, כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצאר וחביריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות. יהרג ואל יעבור, אפי' על אחת משאר מצוות. אפי' שלא בשעת השמד לא אמרן, שיעבור בשאר עבירות ואל יהרג. ערקתא דמסנא, שרוך נעל, אם דרך הגוים לקשור כך ודרך ישראל לקשור בעניין אחר כגון שיש צד יהירות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי זה שאין כאן מצוה אלא שינוי מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל כך פיר' רש"י ז"ל, ור"ח ז"ל פיר' מה שכתוב הרב.
<h2>דף עד:</h2>
ופשטינן עד דהוו עשרה וכולהו ישראל, דאתיא תוך תוך כתי' הכא [ויקרא כ"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתי' התם [במדבר ט"ז] הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל. והא אסתר פרהסיא הואי, נבעלה לגוי ולא מסרה נפשה למות. [קרקע עולם היתה, היא אינה עושה] מעשה הוא עושה בה מעשה. הנאת עצמו, שאין הגוי מתכוין להעבירו על דתו אלא להנאת עצמו מתכוין. שאני, ואין כאן חילול שם ליהרג על כך. הני קוקי ודמוקני, כלי נחושת הן שנותנין בהן גחלים וגבוהים הן ועומדים לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן. היכי יהבינן להו, יום איד לפרסיים שנוטלין הכומרים אור מכל בית ובית ומעמידין בבית ע"ז שלהן ומתחממים העם כנגדן והיו נוטלין מבתי ישראל על כרחן היכי יהבינן להו ולא מסרינן נפשין אקדושת השם הלא חק ע"ז הוא. אלא, הואיל והגוי אינו מתכוין להעבירני אלא לעצמו הוא מתכוין שצריך לאותו הכלי אין כאן קידוש השם ליהרג עליו אע"פ שהגוי אינו צריך לו [אלא] לחוק ע"ז הנאת עצמו היא שהוא צריך לאותו הכלי לעבודתו ואינו אומ' לי (שאעבור) [שאעבוד] אני. הכא נמי הנאת עצמו שאני הביאה שבא עליה אחשורוש להנאת עצמו נתכוון משום הכי לא מסרה נפשה. קטול אספסתא, קצור עשב מאכל בהמה בשבת יקטול האספסתא ולא ניקטליה גוי דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא מפני צרכי עצמו אין כאן חילול השם. שדי לנהרא, להעבירו הוא מתכוין ואם פרהסיא או שעת השמד ליקטליה ולא ליקטול אספסתא. עע"ז, בצינעה. בפרהסיא, יש חילול השם שיוצא הקול ולמדין ממנו לחלל השם. הכל היו בכלל לא תעבדם, בין אונס בין רצון. וחי בהם ולא שימות בהם, דמשמע אנוס פטריה רחמנא. ולא תחללו, משמע אנוס חייביה רחמנא. בצינעא, וחי בהם ולא שימות בהם. בפרהסיא, ולא תחללו.
<h2>דף עה.</h2>
והעלה לבו טינא, מרוב אהבה ניטמטם לבו והעלה חולי. אין לו תקנה, רפואה. אמאי כולי האי, שימות ואל תספר עמו. משום פגם, משפחת האשה שיהיו בושים בדבר שגנאי הוא להם אם היתה מספרת עמו מאחרי גדר כגון זונות שמסתתרות אחורי גדר במקום ייחוד. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, לעמוד בפני האנשים לתת בהן עיניהן וימסרום להן לביאה. ולינסבה מינסב, דאין כאן משום פריצות בעריות דכולהי ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן אלא מצוה. לא מייתבא דעתיה, ולא יתרפא בכך. מיום שחרב בית המקדש, כשל [ה]כח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה. וניתן לעוברי עבירה, שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן. דכתיב [משלי ט'] ולחם סתרים ינעם, לישנא מעליא נקט כמו כי (את) [אם] הלחם אשר הוא אוכל.
הבא על אשה ובתה, בגמ' מתריץ לה הכי הבא על אשה שנשא בתה דהיינו חמותו דכתי' בהדיא ואיש אשר יקח את אשה [ויקרא כ'] הינו אשתו, ובת כהן כלומ' וכן בת כהן שזינתה והיא נשואה בשריפה אבל בועלה אינו בשריפה. יש בכלל אשה ובתה, כלומ' אשה ובתה כתיבן בהדיא כדמפר' בגמ' דהאי אשה ובתה היינו חמותו דשריפה כתיבה בה דכתי' ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא וגו', ויש בכללן כלומ' מיניהי ילפי' כולהי הנך בגזירה שווה בבריתא בגמ' [ע"ב]. בתו, מאנוסתו דלא בת אשתו היא דניחייב עלה משום בת אשתו דהא לאו אשתו היא. ובת בתו ובת בנו, מאנוסתו. ובת אשתו, בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו.
<h2>דף עו.</h2>
גמ'. זה המשיא בתו לזקן, מתוך שאינו מתקבל עליה היא מזנה תחתיו. זה המשהה בתו בוגרת, שמתאוה לתפקידה ומזנה. עני רשע ערום, שבשביל עניו הוא מערים להרשיע שגורם להזנותה בשביל הנאתו שמשהה אותה כדי לשמשו. לפי דרכו, להנאתו. והמכבדה, בתכשיטין נאים. סמוך לפרקן, ולא קטנים שמא תזנה עליו אבל סמוך לפרקן משום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו. כי שלום אהליך, שמצילן מן העבירה.
<h2>דף פא.</h2>
לא יאמר לו וכו', משום כבודו. אבא כתו' בתורה כך, דרך שאלה אומ' אבא מה שכתו' בתורה כך פירושו או כך פירושו והוא מעצמו מרגיש.
אל ההרים לא אכל [יחזקאל י"ח], סיפיה דקרא צדיק הוא חיו יחיה, כלומ' זה צדיק הוא על כרחין משו' דעבד הכי לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחירות אלא לאו כמשמעותיה מידריש אלא אל ההרים לא אכל שלא נצרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד. שלא הלך בקומה זקופה, שהמהלך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי שכינה דהיינו דומיא דעו' ע"ז והיינו אל גילולי דהיינו ע"ז. שלא ירד לאומנות חבירו, מקצת פיר' שהיורד לאומנות חבירו כאלו נזקק עם אשתו. שלא נהנה מקופה של צדקה, שהוא דבר גנאי ובזיון לאדם הגון.
<h2>דף פא:</h2>
ארמית, גויה. קנאים פוגעים בו, בני אדם כשרין המקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לב"ד והל' למשה מסיני היא. פוגעין, ממיתין, כמו לך פגע בו, ומפר' בגמ' [פ"ב ע"א] דאם לא פגעו בו קנאים דינו בידי שמים דכתי' [מלאכי ב'] ובעל בת אל נכר וסמיך ליה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות, אם תלמיד חכם הוא לא יהא לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהא לו מגיש מנחה לה' צבאות. הני מילי, דפוגעין בו קנאין. ובפרהסיא, עשרה מישראל. וכמעשה שהיה, מעשה זימרי שכך הלכה למשה מסיני. נהרג עליו, שאין לו ליפגע בו אלא בשעה המעשה. וגרסי' בפר' אין מעמידין וכו' [ע"ז ל"ו ע"ב], והכא נמי איתה [פ"ב א']. נדה, ואע"פ שדם הגויה כדם בהמה מכל מקום מיאוס וחילול קדושה הוא. שפחה, שהיא כשפחה אצלו שכנסת ישראל גבירה. גויה, לא תתחתן כי יסיר וגו' כל המסירות את הלב במשמע, ומיהו לאו ליכא, דאוריתא דרך חתנות משמע ובית דינו של חשמנאי גזור דלפרוש מינה משום כל הני. אשת איש, ולאו ממש דהא לית להו קידושין, ומיהו לאשת איש דמיא וחייב לפרוש ממנה שלא יהא רגיל באשת איש. כי אתא רבין אמ' וכו', אבל אישות לית להו שסתם גויה מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לאשת איש, ואידך נשייהו ודאי לא מפקרי ומיוחדות הן לבעליהן ודמו לאשת איש.
<h2>דף פד:</h2>
המכה אביו ואמו, מכה אביו או אמו. ואינו חייב עד שיעשה בהן חבורה כדמפר' בגמ'. ומיתתו בחנק דכתי' [שמות כ"א] מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. וגנב נפש, דכתי' [דברים כ"ד] ומת הגנב ההוא ומיתתו בחנק. וזקן ממרא על פי ב"ד, כמו ממרים הייתם עם ה' [שם] שמסרב על דברי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית. וזוממי בת כהן, העדים שהעידו על בת כהן שזינת' והוזמו ואע"פ שהן מחייבין אותה שריפה אין נידונין אלא במיתה שהן מחייבין את בועלה והיינו בחנק כשאר בא על אשת איש כדמפר' קרא [ויקרא כ"א] תשרף היא ולא בועלה, וזוממיה ילפי' מכאשר זמם לעשות לאחיו [דברים י"ט] ולא לאחותו [צ' ע"א]. ובועלה, (לנשואה) [בנשואה] בת כהן, אבל ארוסה בועלה בסקילה.
גמ'. שיקיז דם לאביו, מי חיישי' שמא ירחיב הנקב יותר מן הצורך ונמצא עושה חבורה או לא. סאלוא, קוץ שישב לו בבשרו דלמא לא שקיל ליה בהדיא שצריך להרחיב הנקב וקא עביד חבורה. כוותא, מורסא, ס"א כיותא כויה להוציא ליחה ממנה. דילמא חביל, מסרט אילך ואילך, דאיכא חבורה שלא במקום רפואה והויא שגגת חנק. ומקשי בגמ' אי הכי אחר נמי לא ליפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבריהם דכתי' לא יוסיף פן יוסיף ומתריץ אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק, פיר' אחר כשאין מתכוין הוי שוגג באיסור שזדונו לאו בעלמא דקילי אבל בנו שגגת חנק ולהכי אסור.
<h2>דף צ.</h2>
כל ישראל יש להן חלק לעולם וכו', הך בבא אינה מן המשנה אלא אגדה בעלמא היא וכתבוה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישיה דפירק' הכי ואלו שאין להם חלק ומהדר (הנך) [אהך] פירקי דלעיל אלו הן הנשרפין ונראה למורי דהנחנקין ראוי שיקדום לפרק זה דמעקרא (איידי) [איירי] בארבע מיתות ואזיל ומפר' להו לכולהו והדר מפר' הני שאין להם חלק לעולם הבא. ה"ג אין תחיית המתים מן התורה, שכופר במדרשים דדרשו בגמ' [ע"ב] מנין לתחיית המתים מן התורה, ואפי' הוא מודה ואומ' מאמין אני שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא אין דבריו כלום דהואיל ועוקר שאין תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן והילכך כופר גמור הוא. גרסי' בגמ' תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים לפי שכל מידותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ואין תורה מן השמים, לקמ' בגמ' [צ"ט ע"א] מפר' טעמ'. ואפיקורוס, לקמן בגמ' [צ"ט ע"ב] מפר' ליה. בספרים החיצונים, בגמ' נמי מפר' להו לקמן [ק' ע"ב]. ההוגה את השם באותיותיו, גרסי' בגמ' [ק"א ע"ב] תנא בגבולין ובלשון עגאי כלומ' כי קאמרי' דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין, ובלשון עגא אפי' במקדש לא, לשון עגא לשון לעז שאינו הוגה אותו באותיות לשון קדש שלנו אלא באותיות של שאר לועזים עגה כמו לעגי שפה דכל לשון שאינו עברי קרי עגה.
<h2>דף צב.</h2>
גמ'. כל המונע הלכה, מללמדו. בר, תורה דכתי' [תהלים ב'] נשקו בר. יקבוהו, יקללוהו מלשון מה אקוב לא קבה אל [במדבר כ"ג]. לאום, עוברים שנ' [בראשית כ"ה] ולאום מלאום יאמץ. לראש משביר [משלי י"א], וכתי' ביוסף [בראשית מ"ב] הוא המשביר לכל עם הארץ. ומרוה גם הוא יורה [משלי שם], מי שמרוה ומשביע תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא, ל"א ומרוה לשון מורה. כי מרחמם ינהגם [ישעי' מ"ט], מרחמם בעולם הזה ינהגם לעול' הבא. כל חשך טמון לצפוניו [איוב כ'], כל לילה הטמון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית. תאכלהו אש לא נופח, זה אשו של גיהנם שאינו צריך ניפוח. ירע שריד באהל(י)ו (איוב שם), מי שרע בעיניו שיש לו שריד באהלו. לא יחיל טובו [איוב כ'], לא יצליח כמו יחילו דרכיו [תהלים י'] ויש מפר' לא יחיל לא ישאר טובו אצלו מלשו' ויחילו עד בוש [שופטים ג']. כל מי שאינו משייר, דצריך לשייר דכתי' [מלכים ב' ד'] אכול והותר. המחליף, משנה. המסתכל בערוה, של אשה. קשתו ננערת, קושי אבר שלו ננער שאינו מוליד, שנ' [חבקוק ג'] עריה תעור, כלומ' ערוה שאתה מסתכל בה תעור קשתך, האבר נקרא קשת דכתי' [בראשית מ"ט] ותשב באיתן קשתו, על שם שהוא יורה כחץ. הוי קבל וקיים, הוי עניו ותחיה לשו' אפל עשה עצמך אפל ושפל, גרסי' בגמ' אמ' ר' זירא אף אנן נמי תנינא [נגעים פ"ג מ"ג] בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, פי' כנגע נראה לי [ויקרא י"ד] כתי' דמשמ' לי ולא לאורי נמצת שאפילתו הצילתו, דכל זמן שאין הכהן רואהו אין מיטמא בנגעי'.
<h2>דף צט.</h2>
זה האומ' אין תורה מן השמים, גרסי' בבריתא בגמ' ואפי' אומ' כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו זה דבר ה' בזה, ואפי' אמ' כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, פי' חסירות ויתירות, חוץ מקל וחומר זה חוץ מגזירה שוה זו זה הוא דבר ה' בזה. אפיקורוס, מפר' לקמן. ברית בשר, מילה. עונה בה [במדבר ט"ו], בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה. מיכן, מן הפסוק הזה שכתוב כי דבר ה' בזה. אמ' ר' אלעזר המודעי וכו', דמחלל קדשים ומבזה מועדות ומגלה פנים הינו דבר ה' בזה. המחלל את הקדשים, שאוכל אותם בטומאה. המבזה את המועדות, שעושה מלאכה בחולו של מועד. והמפר בריתו של אברהם אבינו, שמושך לו ערלה שמכסה המילה שלא יראה מהול או שאינו מל עצמו או בניו. והמגלה פנים בתורה, שעושה עבירות ביד רמה כיהויקים בן יאשיהו בין שעשה קלות בין שעשה חמורות זה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה. ואינו מלמדה, שהקב"ה ציוהו ללמד והוא בזה דיבורו ולא לימד. שאינו משגיח על המשנה, שעושה אותה כמי שאינה עיקר וזהו דבר ה' שנאמרה על פה ולא ניתנה ליכתב.
<h2>דף צט:</h2>
אשר עשו, מתרגמינ' די שעבידו לאוריתא בחרן. המעשה, שכופהו לדבר מצוה. כאלו עשאה, לאותה מצוה.
מאי אהני לן רבנן, אם הם לומדים. לדידהו קרו לדידהו תנו, לעצמם הן עושים טוב ולא לנו ואינן יודעין שהעולם מתקיים עליהם. מגלה פנים בתורה נמי האוי, שכופר במה שכתו' בתורה אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי שמהנין לעולם ומקיימין אותו והן אומ' דלא מהנו מידי. דיקא נמי, כלומ' מהכא נמי שמעי' שהצדיקים מהנין אחרים. ואמ' הכי אמרי', והיינו אפקירותא שמחציף פניו בפני רבו. לא שארו לן עורבא, לא אמרו לנו דבר חידוש שלא מצינו בתורה. כגון דאמ' הני רבנן, כאדם שאומ' אותן תלמידי חכ', דלשון ביזוי הוא זה שהיה לו לומ' רבותי' שבמקום פלוני. ל"א כגון דאמ' הני אדרבנן, דכשהוא מספר שום דבר מרבנן אומ' הכי, לשון גנאי הוא, אבל הני רבנן אינו גנאי.
<h2>דף ק.</h2>
זה הקורא לרבו בשמו, שאומ' ר' פלוני ואינו אומר מורי ר' פלוני, ל"א זה הקורא לרבו בשמו ולא אמ' ר' וראשון נראה לי עיקר. אשר החיה אלישע, אע"פ שזה הפסוק אחר שנצטרע הוא כתוב, מכל מקום היה רגיל שיקרא לרבו בשמו מתחילה ודיבר על רגילות לשונו כך נראה לי, וכן פי' הרב אלפאסי ז"ל, ויש מפרשים אין מוקדם ומאוחר בתורה.
<h2>דף ק:</h2>
בסיפרי מינים. גלחים. בספר בן סירא, שיש בו דברי הואי ובא עליהן לידי ביטול. זלדקן, מי שזקנו דלה וקלושה. קורטמן, תדע שחכם וחריף הוא ביותר. עבדקן סכיס, מי שזקנו עבה שוטה הוא כמו כל בר בר חנא סכסא בבבא בתרא [ע"ד ע"ב]. פח בכסיה, מי שנופח אופיא שבכוסו. לא צחי, בידוע שאינו צמא. אמ' במאי איכול נהמא, האומר באיזה לפתן אוכל פת זו. דלי נהמא מקמיה, בידוע שאינו רעב ושמוט הלחם מידו שאלו היה רעב היה אוכל. ודאית ליה מעברתא בדקניה, שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני השיבולות כמין מעבר. כולי עלמא לא יכלין ליה, בערמותיו דמתוך שחישב כל ימיו בערמות היה משים ידו לזקנו ומושך כאדם שמחשב עד שנקרחה, וכל הני דברי רוח הן ולכך אין קוראין בו.
<h2>דף קא.</h2>
הקורא פסוק משיר השירים, להכי נקט פסוק משיר השירים שנאה לאומרו בזמר ושיר יותר משאר פסוקים מפני שמדבר בחיבת נשים וחתן וכלה. והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, כשמיסב על יינו עושה שחוקותיו בדברי תורה וקורא פיסוקים בקול רם לשחק בהן בני המשתה, אבל אם אומרן בזמנן על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוסו בידו ואומ' עליו דברי אגדה ופיסוקים מעניינו של יום מביא טובה לעולם. ככינור שמנגנין בו גויים, מה גוי זה מנגין בכינור אף ישראל קורין אותו בזמר.
וברוקק, שכך דרך מלחשים לרקוק קודם הלחש ואסור להזכיר פסוק של תורה על הרקיקה, ויש לחשים שדרכן לרקוק אחריהם ואומ' אותן בלשון לעז ויש אומ' שהוא מותר דלא נאסר אלא לוחש אחר רקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה, ועוד לא נאסר אלא בקורא בלשו' קודש אבל בלעז לא, כך פי' ריב"ן. אפי' נגע צרעת, אפי' לוחש האי קרא דלית ביה שם שמים על הרקיקה אין לו חלק לעולם הבא. אפי' ויקרא אל, דלא כתי' ביה לא חולי ולא נגע דאין ראוי ללחשו על המכה ואין מזכירו לשם רפואה אלא כסבור הוא להנצל בזכות דברי תורה שהוא מזכיר אפי' הכי אסור ללחשו. שיר של פגעים, כשהיו מוסיפין על העיר ועל העזרות היו ב"ד מהלכין בשתי תודות ושיר והוא מפר' השיר שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתי' ויברך אותם משה במה בירכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעש' ידינו כוננה עלינו ומעש' ידינו כוננהו הכי איתה בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמ' משה בספר תלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתורה. פגעים, מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק. ואומ' ה' מה רבו צרי [תהלים ג'], לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו וכו' שהרי צרי יהודה ובנימין כשהיו ישראל בני הגולה בונים את החומה היו מלעיגים עליהם שנ' [נחמיה ג'] ויאמר מה היהודים האמללים עושים היעזבו להם היזבחו היכלו ביום היחיו את האבנים מערמת העפר והמה שרופות, ואומ' אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם. לר' יוסף ז"ל שיר של פגעים הוא יושב בסתר עליון והלוים אומ' אותו כדי להגן על ישראל מן השידים. נ"א של פגעים פיר' שיר שמבקש בו על עסקי נגעים שלא יקרבו אליו דכתי' ונגע לא יקרב באהליך ומאן דגריס שיר של פגעים משום דאית ביה יפל מצדך אלף ורבבה מימינך דהיינו פגעים של שידים. להני קראי, דשיר של פגעים. וגני, כשהולך לישן. להגן שאני, כלומ' לא היה צריך להתרפ[א]ות אלא להגן בלבד ולהגן מותר. דאית ליה מכה, ולוחש עליה להתרפ[א]ות. וברוקק, שרוקק ואחר כך לוחש.
סכין ומ[מ]שמשין, כדרך שעושין הרופאים שמ[מ]שמשים מעיו של חולה ובשבת אין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתייה. ולוחשים על הנחשים ועל העקרבים בשבת, כדי שלא יזיקו ואין בכך משום צידה. כלי על גב העין, שכן דרך שנותנין כלי מתכות על גב העין כדי לקרר העין. בכלי הניטל, כגון סכין מפתח וטבעת. סך ואחר כך ממשמש, הוי שינוי דבחול דרכו למשמש ואחר כך לסוך. אין שואלין דבר וכו', שכן עושין כשאובד שום דבר שואלים במעשה שדים והן מגידין להן ואסור לעשות בשבת משו' ממצוא חפצך [ישעי' נ"ח]. אף בחול אסור, לשאול בשדים. בשעת הסכנה, ס"א משום סכנה שאותו השד ששואל אותו פעמים שמזיקו. שירי שמן, נ"א שידי שמן יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שידי שמן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו שידי בצים. מותרין לשאול בהן, בחול דלא מסכני. מפני שהן מכזבין, ס"א אלא שמכזבין. עיצה טובה קמ"ל שמי שטורח בהן חנם הוא טורח לפי שמכזבין.
<h2>דף קג.</h2>
משך ידו את לוצצים [הושע ז'], מושך הקב"ה ידו מן הלוצצים שלא להתקרב אצלם. לא יגורך רע [תהלים ה'], היינו מספרי לשון הרע דכתי' בתריה תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה' ועוד כתי' בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון.
